חמאס לא קיים רק בעזה, אלא בעולם כולו: תנועת האחים המוסלמים, שחמאס הוא הסניף שלה בישראל וברשות הפלסטינית, היא תנועה עולמית בעלת סניפים גם במדינות אירופה ואמריקה.
חמאס קיימת גם בתוך ישראל וגם בירושלים.
שיטת הפעולה של חמאס, באמצעותה זכה בשלטון בעזה באופן דמוקרטי, היא פעילות הרווחה, הצדקה והפנאי שלו באמצעים תמימים לחלוטין לכאורה, דרכם הוא מושך את לב הציבור.
בירושלים, כפי שהיה בעזה, מתקיימות פעילויות חינוך, פנאי, רווחה, בריאות, ספורט וצדקה בקרב האוכלוסייה, בדגש על הנוער, בתוך ואקום שנוצר עקב קושי ישראלי להדביק את הפערים הגדולים בין שתי האוכלוסיות – היהודית והערבית – בעיר.
בירושלים קיימות מאות עמותות, אגודות והתאגדויות שונות, כולל בתי ספר, המשויכות או מזוהות עם חמאס וממומנות בכסף תורכי או קטארי (במקרים רבים מדובר בשיתוף פעולה בין שתי מדינות אלה) ועם מעט מאוד, מעט מדי, פיקוח ישראלי. בירושלים מטרתו של חמאס אינה לכבוש את השלטון העירוני, אלא להדיר מהעיר – וכך כבר עשה במידה רבה – את הרשות הפלסטינית וירדן, בדגש על מסגד אל-אקצא הנתון רשמית לפיקוח הממלכה בשיתוף הרשות.
ישראל, העסוקה כעת במיגור חמאס עזה, עלולה במקביל לפספס את מה שמתפתח כבר שנים מתחת לאפה בחמאס ירושלים. חלק גדול מהציבור הערבי בירושלים כבר נוהה אחר מוקדי חמאס בעיר והפיגועים האחרונים – כולל הפיגוע הרצחני ב-30.11 – הם תוצאה ישירה של פעילות אזרחית זו, המספקת למחבלים הן תשתית נוחה לפעולה והן פרנסה המאפשרת להם להתפנות לפעילות הטרור שלהם.
עוד לפני מישור האכיפה הביטחונית, שחייב להתקיים במקביל, הדרך לנטרול האיום החמאסי בירושלים ברורה – חמאס בונה את כוחו על בסיס היותו אלטרנטיבה הממלאת ואקום בכל תחומי חיי היום יום. יש לייתר את האלטרנטיבה הזו, במקביל להפיכתה בלתי משתלמת ובסופו של דבר, לא רלוונטית. בכל תחום בו חמאס תופסת מקום בחיי השגרה בעיר – יש צורך לייצר אלטרנטיבה משתלמת יותר: בספורט, ברווחה, בסיוע כלכלי (ביטוח לאומי כמכשיר עיקרי שכבר קיים), בתרבות פנאי ועוד.
בחברה לא אידיאולוגית בהקצנה כמו ערביי ירושלים (בהשוואה לערים ואיזורים אחרים), חמאס, בשלב ראשון, נסמכת יותר על יכולת החדירה האזרחית שלה ורק לאחר מכן נזנח המישור האזרחי לטובת ההקצנה הדתית. בירושלים עדיין לא מאוחר לתפוס את חמאס בשלב הראשון ולייצר עבור האוכלוסייה הערבית אלטרנטיבה משתלמת ויעילה. גם אופן הביצוע חייב להתחלק לשני אמצעים במקביל – הצרת צעדי חמאס, אם באמצעות צווים מנהליים נגד מוסדות (כפי שיש כיום מעצרים מנהליים נגד אדם) ואם באמצעות מניעת המימון הזר. ומאידך, בניה כאמור של מגוון אמצעים ממלכתיים ועירוניים (שבעיקרם כבר קיימים ובעיקר נחוצים שדרוג ושיפור) שיתפסו את מקומה ההולך ונעלם של חמאס בחיי היום יום של תושבי ירושלים.
