"חבר'ה גדוד 13 גיבורים. תראו מה זה… דור יום הכיפורים אחד לאחד. עוד 10 שנים יהיה מג"ד גיבור מגדוד 13 עם לוחמים גיבורים. חלקכם כבר תהיו הורים… והוא יקפיץ את הגדוד… ויספר עליכם, ויראה תמונות של ההרוגים שלנו. אז כנראה שאתם לא כאלה מפונקים. וכנראה שאתם לא פחות גיבורים, וכנראה שאתם לא דור האייפון. כל הכבוד לכולם, גאה אחד אחד במי שעומד פה".
מילות הקרב הללו של סא"ל תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני שנהרג בשבוע שעבר לא יוצאות לי מהראש. כמה לגלוגים שמענו אודות 'דור האייפון' המפונקים והמרוכזים בעצמם – דור הילדים הראשון שקיבלו טלפונים חכמים כבר בבית הספר היסודי – והנה באו לוחמי גולני ושריון, תצפיתניות וצנחנים ולימדו אותנו שיעור על ענווה, מסירות וגבורה.
בעוד אנו עסוקים בהתקוטטויות פנימיות, הילדים האהובים שלנו, שקראנו להם בגיחוך ’ילדי הלייקים והטיקטוק‘, עזבו הכל והתגייסו למען המולדת כמו גיבורי התנ"ך – כמו המכבים וכמו הפלמ"ח. צעירים ימנים וצעירים שמאלנים, בני התנחלויות ובני קיבוצים, מהעיר הגדולה ומעיירות הספר לא חשבו פעמיים – לא על עצמם, ובטח שלא על המחנה הפוליטי שמזוהה איתם. התברר שהם לא אינדיבידואליסטים-גלובליסטים כמו שחשבנו. להיפך, הם חלוצים-ציונים כמו דור המייסדים. הם אולי ממציאים שירים ומגדלים שפם, אבל זה רק מפני שהם מבינים עד כמה חשוב לשמור על מורל ועל נחישות. יש להם תודעה היסטורית מפעימה. הם זוכרים את השואה והם הראשונים שהפנימו את גודל השעה. לא נותר לנו אלא להביט בהם בהערצה, בעיניים דומעות ובלב מתפוצץ מגאווה.
מג"ד 13 קלע בול. ’דור האייפון‘ מעלים אולי תמונות משופצות לאינסטגרם וצופים בסרטונים מפגרים ביוטיוב-שורטס, אבל הזהות שלהם איתנה ועל אומץ הלב שלהם בכלל אין מה לדבר. שירו הנבואי של טשרניחובסקי התגשם. בארץ קם דור מפואר – דור ששוחק על חלומות ומאמין ברעוּת, דור שרוחו עז וכבליו מֻתָּרִים, דור שמבין בכאב, אך באותה נשימה גם מאיר את החושך.
אמנם בתור לוחם מקשיש מגדוד 13, המסורת החטיבתית מחייבת אותי להזכיר לדור את צְעִּירוּתוֹ, בּ- ע' גרונית דגושה. החלב הרי עדיין לא יבש להם מהשפתיים, ואיך בכלל הם מעזים לקרוא למה שהם שותים ’קפה‘ אם הוא לא שחור ולא מפינג‘ן. אבל במקום זה, יוצא לי רק בכי חנוק. שלא ישמעו בטעות. שלא יגלו שהם ההשראה שלנו. שהם התקווה שלנו. שאנחנו הלוחמים המקשישים מצדיעים להם ומתפללים להיות ראויים לגבורתם.
אוי כמה גיבורים ’הותרו לפרסום‘. רס"ר נפתלי גורדון, בן דודתי המתוק, שנפל החודש אולי לא חשב על עצמו כגיבור, אבל האמינו לי שמתיקותו ונועם הליכותיו הם הם גבורתו. רס"ם יוסי הרשקוביץ, מנהל תיכון פלך, שנפל בחודש הקודם (10.11), אולי לא שייך לדור האייפון, אבל את בקשתו האחרונה הדור הצעיר, כך נדמה, ממלא טוב מאיתנו.
”אני מבקש בקשה אישית“, יוסי אמר בפשטות וגילוי לב רגע לפני שהוא נכנס לעזה. ”לא להגיד לשון הרע על עם ישראל. שום דבר. אל תגידו מילה רעה. לא לחזור על מה שהיה לפני. כלום. אין שמאלני אין ימני. אין חרדי. אין כלום. יש יהודים“.
לבקשה הזו של יוסי הרשקוביץ יש כמובן שורשים היסטוריים שמהדהדים את נפילתה של ירושלים הקדומה בימים ההם, אבל המשמעות שלה מתחדדת דווקא בזמן הזה – במלחמה אסימטרית בין ארגון טרור רצחני ונטול עכבות לבין חברה שמבקשת להיות ערכית ודמוקרטית. במלחמה ’רגילה‘ בין עמים ומדינות, הניצחון בא לידי ביטוי לרוב בהיקף הפגיעה באויב או בכיבוש חלקים מאדמתו, אך במלחמה שנכפתה עלינו – מלחמה שבה צד אחד מכפיף את עצמו לדיני המלחמה הבינלאומיים ומנסה להפחית פגיעה ב- ’בלתי מעורבים‘ (למרות סימן השאלה שמתנוסס מעל הביטוי הזה) – להישגים ’המסורתיים‘ יש פחות אימפקט. במלחמה שכזו המאבק הוא תודעתי. המלחמה היא ’פסיכולוגית‘ מעצם הגדרתה. זוהי תובנה שידועה היטב גם לאויבנו (שסוגיות של מלחמה ומוסר מעניינות אותם כקליפת השום). מחבלי החמאס מודעים לכך שהם אינם יכולים לסלק או להשמיד אותנו בעת הזו. על כן, כל מאמציהם מכוונים ל- ’ניצחון פסיכולוגי‘ – לזריית כאוס, אימה ופירוד.
זאת הסיבה בגינה אסור לנו להגיד לשון הרע על עם ישראל. במלחמה פסיכולוגית, התפוררות פנימית היא הפסד ולכידות היא ניצחון. אגב, ברוח זו, לא הייתי מוותר גם על ביטויים רגשיים כמו ’להחזיר את הכבוד‘ ו- ’נקמה שלא נראתה כמותה‘. במלחמה פסיכולוגית אנו זקוקים לגייס את הרגשות הפרימיטיביים ביותר שלנו – לתת לתחושת ההשפלה שספגנו בשביעי באוקטובר להניע אותנו, לתת לזעם שמפעפע בנו למלא אותנו בעזוז וברוח קרב.
הדבר האחרון שכדאי לנו לעשות זה להפנות את הזעם פנימה ולחפש בקרבנו אשמים פרסונאליים; לא מימין ולא משמאל, לא בממשלה ולא בצבא. לפחות לא עכשיו. זהו קיצור דרך מנטאלי שלוקה בפשטנות יתר. המציאות כמעט תמיד מורכבת יותר מהסברים חד-ממדיים פשטניים, ומלחמה, כמו כל אירוע היסטורי גדול, נובעת ממגמות סוציולוגיות ופוליטיות נרחבות.
תחושות התסכול והדיסוננס שרבים איתנו מרגישים מובנים אבל בעיניי, הפתרונות הפרסונאליים (שנובעים ככל הנראה מהטיות קוגניטיביות מוכרות כמו הטיית הייחוס האולטימטיבי והטיית האישוש) רק יעמיקו את הבור אליו נדחקנו וימנעו מאיתנו להכיר במציאות. ברור לי שחברה שמבקשת לחיות חיים מערביים ודמוקרטיים מתקשה לעכל מציאות שבה אויב אכזר עם אידאולוגיה דתית פנאטית מבקש להשמיד אותנו (או לכל הפחות לסלק אותנו מאדמתנו), אך ככל שנקדים להפנים זאת, כך נקרב את הניצחון במערכה הפסיכולוגית. וככל שנשמור על לכידות ותודעה היסטורית, כך נפוצץ את מנהרת הייאוש.
כמה ברי מזל אנו שזכינו לחיות בדור שאויבנו אינם מסוגלים לממש את האידאולוגיה הרצחנית שלהם. כמה ברי מזל אנו שזכינו לראות את בנינו ובנותנו הצעירים נלחמים כמו המכבים. מגיע להם ולנו שדבריהם האחרונים של רס"ם יוסי הרשקוביץ וסא"ל תומר גרינברג יתגשמו – שעוד עשר שנים, כשילדי ’דור האייפון‘ יהפכו להורים ויראו לילדיהם את תמונות חבריהם שנפלו, נביט למעלה ונצעק למג"ד 13 בכל כוחנו: עשינו זאת המפקד! הפסקנו להגיד לשון הרע על עם ישראל. היינו ראויים לגבורתכם.
