מאז מתקפת חמאס והטבח שביצעו מחבליו בעוטף עזה, מתנהלת מלחמה מקבילה בגבול הצפון, חיזבאללה יורה עשרות רבות של טילי נ"ט ופצצות מרגמה לעבר יישובי ישראל ובסיסי צה"ל, שמגיב במקביל בתקיפות אוויריות וארטילריות נגד מטרות שונות של ארגון הטרור בלבנון. המלחמה הזו מוגדרת "מתחת לרף ההסלמה" אבל תוצאותיה בשטח מספרות סיפור אחר לגמרי.
אם נציב טבלה של הישגים מול נזקים שנגרמו לישראל, הרי שבטור הנזקים נוכל למנות כ-70 אלף מתושבי הצפון שפונו מבתיהם, ואלה שנשארו חיים תחת אש בלתי פוסקת. ישראל הגדילה באופן ניכר את כוחותיה בגבול הצפון, עיבתה את מערך ההגנה האווירית והמודיעין לא מפסיק לעבוד. בפועל, נסראללה מסיט את הקשב של מערכת הביטחון מעזה, וגרם לדילול היכולת של צה"ל להילחם בחמאס באופן מלא. בצה"ל אוהבים לחזור על המנטרה כי הצבא יכול להילחם במקביל בשתי חזיתות ויותר. וזה נכון, אך השאלה האמיתית היא מה התוצאה של לחימה כזו.
בטור ההישגים של אותה טבלה, צה"ל חיסל למעלה מ-110 מחבלי חיזבאללה (ע"פ הצהרות הארגון, המספר האמיתי כנראה גבוה בהרבה) ומעל 30 מחבלים מארגונים אחרים בלבנון, אך המכה האמיתית שספג ארגון הטרור השיעי היא בתשתיות שצה"ל משמיד בלבנון ללא הרף. המספרים גבוהים מאוד; מאות תשתיות של חיזבאללה בהם מחסני אמל"ח, מוצבי תקיפה קדמיים וחמ"לים שמהם מנהלים נסראללה ובכירי הארגון את לוחמי כוח רדואן בשטח.
הדרך לנצח את חיזבאללה ארוכה מאוד, אבל ההתחלה כפי שהיא נראית בשטח לא רעה. אז מדוע התחושה בציבור – ובתקשורת – היא של חמיצות, כאילו ספגנו תבוסה קשה מהמיליציה היושבת על גבולנו הצפוני?
התשובה היא שאנחנו לא מספרים את הסיפור עד סופו. ההודעות שמפרסם דובר צה"ל בנוגע לתקיפות בצפון כלליות מאוד. בניגוד להודעות מלאות האתוס עד כדי התפארות של "אנחנו מפרקים אותם", בצפון מקבלות התקיפות הגדרה של "פעולות הגנה". בעזה תוקפים ומנצחים – ובצפון מגינים.
בתחילת המלחמה הנחת המוצא במערכת הביטחון הייתה להימנע ממלחמה בצפון, אבל כמו בדרום – אומנם במחיר הרבה יותר נמוך, נכון לעכשיו – ישראל נקלעה לתחום האין ברירה. נסראללה הלך רחוק מדי, וכעת אין מוצא מפעולה אקטיבית אמיתית מצד ישראל. תושבי הצפון לא יחזרו הביתה כל עוד מחבלי כוח רדואן יושבים על הגדר ומתכננים את טבח ה-7 באוקטובר הבא.
אז מה השלב הבא? כמו בגנון, זה יכול ללכת בטוב וזה יכול ללכת ברע. ארצות הברית וצרפת מנסות בדרכי נועם להסיג את כוחות חיזבאללה צפונה, ובפני נסראללה תעמוד הברירה – לסגת מעבר לליטני מרצון, או לעמוד בפני מלחמה אמיתית וכוללת עם ישראל. האם הארגון שיצא למלחמת הרתעה בישראל בגלל אוהל, על חוות שבעה ועל חלק מהכפר רג'ר, אותו ארגון שמציג את עצמו כמגן לבנון ושיילחם על כל ס"מ בגבול הצפון – יתקפל מרצונו בדרכי שלום מעבר לליטני?
בישראל חייבים להיערך לאפשרות שזה לא יקרה, ונצטרך לגרש את כוחותיו של נסראללה בכוחות עצמנו. בסביבה שבה אנחנו חיים, בדרך כלל לא זוכים באפשרות לקבוע את החוקים, והניסיון מלמד שאנחנו אלופי המזרח התיכון בלהיגרר לעימותים במקום ליזום אותם.
