מוצאי שבת, רגע הפרידה מהנשמה היתרה, מהשקט נטול החדשות של שבת. באוזניי עדיין ניגוני הסעודה השלישית, כשאני מדליקה את הסלולרי ונשאבת לחדשות שהיינו מנותקים מהן לעשרים וחמש שעות: חללי צה״ל, חטופים שנהרגו מאש כוחותינו. כמו באבחת סכין אני נקרעת ממתיקות השבת; בהיפוך של דברי הפיוט ״חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת לְאֻמָּה שְׁבוּרָה, לִנְפָשׁות נִכְאָבוֹת נְשָׁמָה יְתֵרָה״, את הנשמה היתרה מחליפה הנפש הנכאבת. אני נזרקת לימי החולין, לרגע נוסף במסעה האינסופי של אומה שבורה.
המשוררת זלדה כתבה פעם שיר בשם ״השתתפות בצער״: ״וְאוֹתוֹ אָדָם / הִטְבִּיעַ בַּשַּׁעֲוָה הָרַכָּה שֶׁל מֹחִי / אֶת אֲסוֹנוֹ״. איני יודעת מה היה הרקע לכתיבת השיר, אבל אני חושבת על עוצמת הצער שחולל כאב של אדם יחיד בנפש המשוררת. זלדה מגלה לנו כי כאב הזולת מטביע בנו חותם; אנו מוטבעים על ידי צערו של האחר. מה נגיד על תקופה שבה הצער מכה בנו, כיחידים וכאומה, ללא הרף, ימים שבהם הצער כה המוני עד כי אפילו אין פנאי להתאבל ולהכיל את הכאב?
עונות השנה מתחלפות והעולם ביופיו עומד, בעוד אנו עומדים הלומי כאב מול המציאות. מהרגע הראשון בבוקר שבו אנו קוראים את חדשות הלילה ואת שמות החללים החדשים, ועד הרפרוף האחרון על החדשות לפני עצימת העיניים במיטה – לבני המזל שישנים במיטתם, לבני המזל שיזכו להירדם. כאילו מתקיימת בנו הקללה המקראית בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה״. ובתווך אינספור שעות של דאגה, חרדה וצער.
עצב הוא חלל אטום, צער הוא מנהרה אפלה. אני מבחינה בימים האלה בין עצב הסוגר אותנו ועושה אותנו רגישים בעיקר לעצמנו, ובין הצער, שהוא כאב חי וחותך הרבה יותר אך מחדד את היכולת להבחין ולעזור לזולת. יש ימים שאני מרגישה מטורפת כמו חיה פצועה מרוב כאב, אך למי יש זמן כעת לשקוע באבלו וכאבו. באופן הפוך לתנועת ההתכווצות האינסטינקטיבית של הכאב, בימים הקשים האלה הצער עושה אותנו חשוקי שפתיים, נחושים. הוא מעניק לנו כוחות שלא ידענו שיש בנו: לקום, לפעול, להילחם, להתנדב, לדאוג לזולת, להושיט יד. צערו של הזולת המוטבע בנו מוביל אותנו להשתתפות בצער ובמעשה.
במה זכיתי, במה חטאתי
באוצר המילים היהודי יש תואר שבעת הזו כולנו זכינו לו: בעלי ייסורים. כולנו מתמודדים במידה זו או אחרת עם ייסורי גוף ונפש. עוצמת האובדן והסבל שמכים בנו מהממת בעוצמתה, וכולנו עומדים מולה באלם. אנו מסתובבים חבולים כמו אדם שהוכה ונדרש למנות את איבריו ונפשו מחדש. כל יום אנו מונים מחדש את ייסורינו, פוגשים צער וכאב בעוצמות שלא ידענו שישנן בכלל; מבחינה היסטורית זוהי אחת התקופות הקשות ביותר לעם היהודי מאז השואה.
מול בעל הייסורים עומד בעל הנס. הן בעל הנס והן בעל הייסורים זכו לתוארם זה בלא שעשו דברים המובנים בדעתם כדי לזכות לו. באופן אירוני, מול הנס ומול הייסורים עומד המאמין באותה תהייה: במה זכיתי לכך? מה עשיתי שבא עלי אסון כזה? במה זכיתי לישועה שכזו?יש מצבים שבהם יודע אדם כי המאורעות שפוקדים אותו גדולים מחטאיו או מזכויותיו. אין חטא בעולם שמצדיק את הזוועות שעברו אבותינו בשואה או במאורעות האחרונים, ואין לדעת מה הן הזכויות שמצילות מתופת שכזו; אלה המקומות שבהם עומד המאמין נבוך, ושאלת הייסורים הופכת משאלה דתית לשאלה קיומית: כיצד עומדים מול הייסורים, מול הכאב והצער?
שאלת הייסורים מחייבת את האדם לשאלה כפולה, החוצה ופנימה. הראשונה היא מול הא־ל ששלח אותם אליו. בהיותנו בני אדם המאמינים כי העולם מונהג ומושגח וכי לאל יש כוונה בבריאה, המחשבה על הייסורים מעוררת עמדה כפולה של הכנעה וקבלה בדומייה, ויחד עימה עמידה בשאלה מול שמיים, משום שאין המאמין יכול להישאר דומם מול האסון. הידיעה כי למעשיו ולתפילתו יש השפעה על המציאות, מחייבת אותו לעמוד מול בוראו גם בשאלות קשות ונוקבות, משום שאסור שבעמדת ההכנעה תהיה הסכמה שבשתיקה. העמדה הזו עדינה וקשה, משום שהיא דורשת תנועה כפולה בנפש המאמין המקבל את דין האל ועומד מולו בשאלה, נפשו בשאלתו, דופק על דלתי מרום.
השאלה השנייה עדינה יותר, משום שבקלות אפשר להפנות אותה החוצה אל האל אך למעשה היא נדרשת להפניה פנימה אל האדם עצמו, בעל הנס ובעל הייסורים כאחד: איך זכיתי לכך? במקרה של בעל הנס השאלה קשה במיוחד: רגשי אשם של ניצולים הם תופעה ידועה, שבה אדם חש מצוקה נפשית על הישרדותו שעה שאחרים, קרובים ויקרים לו, לא זכו לה בשל שרירות הרגע או נסיבות מקריות. עבור רבים וטובים, השאלה הזו היא עינוי ממש: מדוע זכה הוא לחיים בשעה שחברו שעמד איתו באותה סיטואציה – לא?
ניסים וייסורים מחוללים את אותן שאלות, ובאופן מופלא מן הדעת גם את אותן התשובות. השאלה ״מדוע זכיתי״ פוקדת כל אדם בימי חייו – ברגעים של שמחה רבה מהכיל וברגעים של צער שאין לשאתו. אך למעשה היא דורשת שאלה אחרת, דקה יותר. לא במה זכיתי, שאלה שהמענה לה אולי לא יינתן לנו בימי חיינו, אלא במה אֲזַכֶּה: כיצד אעצב מחדש את חיי באופן כזה שסבלי או ישועתי יהיו בעל ערך ומשמעות? במה מחייבים אותי הייסורים? איזה תביעה נדרשת ממני אחרי שהם פוקדים אותי?השאלה הזו מעתיקה את האדם ממרחב השאלה (מול האל) אל מרחב האחריות והמחויבות (מול עצמו וזולתו). חייו, על האסון והנס שבהם, ועל חוסר הפשר שבמאורעות שפקדו אותו, נדרשים להיכתב ולהיקרא מחדש מכוח המשמעות שהוא עצמו יעניק להם בזכות מעשיו. זו אינה המשמעות שהכיר ושהייתה לו לפני שפקד אותו הנס או האסון, אלא משמעות מחודשת שהאדם נדרש לעצב דווקא לאחריו.
מבעל הייסורים לבעל הנס
פרשות השבוע שלנו מדגימות את המהלך הזה בצורה מופלאה. יוסף, המשנה למלך מצרים, הוא גם בעל הייסורים הגדול של ספר בראשית. מוזר לאֶחיו ונוכרי לבני אביו, שנוא על הקרובים לו ביותר, הוא מושלך לבור ונמכר לעבד שעה שאין אחיו שומעים לבכיו. הוא מועבר מיד ליד, סחורה אנושית זולה, עד שבכוח תושייתו הוא מצליח לעלות לגדולה בבית פוטיפר. עלילת שווא של אשת פוטיפר הופכת אותו לשנוא על לא עוול בכפו. שוב הוא מושלך לבור, הפעם בור הכלא. אילו מחשבות מענות אותו במאסרו, באפלת ימיו ולילותיו?
ברגעי אסון אנו חוזרים שוב ושוב לרגע הראשוני, לעוול שחולל את הסבל. קל לזהות אותו בסיפור המקראי: שנאת האחים והשלכתו של יוסף לבור. אך האפלה האופפת את יוסף אינה קונה לה שבת בנפשו. גם במצב הנורא שבו הוא נמצא, אסיר בתוך בית עבדים, הוא אינו מאבד את החן, הנתינה והטוב שיש בו. בשונה מרבים שנעשה להם עוול, הוא אינו שקוע בצערו המוצדק אלא מסוגל להיות קשוב לזולתו. הוא משתתף בצערם של שר האופים ושר המשקים ופותר את חלומותיהם. הגאולה שלו מתחילה בשעה שהוא שם לב לשינוי פניהם של שותפיו למאסר. הגאולה הזו רצופה הפסקות וניסיונות: כמה שנים חולפות עד ששר המשקים זוכר אותו ומביאו לפני פרעה, וכמה שנים נוספות עד שהוא פוגש את אחיו, מציל את משפחתו מרעב ומתאחד עם אביו.
הסיפור, שנקרא כרצף אחד, מתחולל במשך שלושה עשורים ומופלא בעוצמתו הפסיכולוגית: יוסף נקרא יוסף הצדיק בשל עמידתו בניסיון מיני מול אשת פוטיפר, אבל הניסיון האמיתי שלו הוא היציאה מהבור. כל חייו הוא מחלץ עצמו מאפלת המחשבות שבוודאי אכלו אותו בחשכת מאסרו ואולי גם בארמון פרעה; שנאת אחיו, שתיקת אביו, האסונות שבאו עליו על לא עוול בכפו.אבל יוסף הוא אמן היציאה מהבור. באחד הקטעים המופלאים בספר בראשית, אחי יוסף מתחננים לסליחתו אחרי מות אביהם, בטוחים שעכשיו יביא עליהם אחיהם את עונשם. אלא שיוסף מגיב בדרך מלאת חסד: ״וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ־לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב״. הוא יוצא מהסיפור שלו, מייסוריו האישיים, ומכריז כי הכול מכוון ומושגח בידי האל כדי להציל את מצרים ואת משפחתו מרעב. זוהי עמדה מרגשת של מאמין גדול־נפש, אבל בפסוק הבא מתרחש הפלא הגדול באמת: ״וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם״.
היפוכו של הקורבן הוא השליח. לשאלת ייסוריו, שבוודאי עינתה אותו בשנים הארוכות והקשות שעברו עליו, השיב יוסף במסירות הנפש שלו למען זולתו – משותפיו למאסר ועד למצרים ולאחיו שמכרוהו. במענה שלו לשאלת ייסוריו הוא הופך עצמו לבעל הנס, המסוגל לראות את השגחת ה׳ ואת המחויבות שהיא מטילה עליו לעצב את המציאות לטובה עד להגעתו למלכות. הכוח הזה מאפשר לו לנחם את אחיו ולדבר אל ליבם: ברגע זה מושלם המהפך שלו מקורבן לשליח, מבעל הייסורים לבעל הנס. הוא אינו האח השנוא, הנמכר והאבוד, אלא שליט על ליבו, על מצרים, מציל הנפשות הגדול. ויותר מכול, הוא שליח ה׳ במציאות איומה כדי להחיות עם רב. הנער השבור הפך למשנה למלך, המשביר לכל ארץ מצרים. הגדולה רדפה את יוסף מגיל צעיר. עוד כנער ידע שיש לו תפקיד חשוב: חלומותיו מעידים שהגדולה פקדה את נפשו עוד לפני שאחיו החלו לרדוף אותו על כך. אבל הגדולה הזו נולדה לא בכס המלכות אלא בכך שלא כבתה באפלת הבור והמירה את עצמה לנתינה, לראיית צערו וסבלו של הזולת, לידיעה שהקב״ה שלח אותו למחיה, כדי להוליד חיים מהייסורים, מהצער.
כי למחיה נשלחנו
בחזרה לימינו אלה. העם היהודי הוא עם של שליחי ציבור. התודעה הזו יוצרת ויכוחים מרים בתוכנו, אבל בעיקר התגייסות שאין לה אח ורע למען הזולת. את שתי המציאויות האלה ראינו בעוצמה מעוררת יראה בשנה האחרונה. הייסורים והניסים שפוקדים אותנו כחברה וכיחידים הם הזמנה לעבור מהייסורים אל התביעה המוסרית האישית והכללית, לזיקוק שליחותנו כחברה הישראלית וכבני העם היהודי, שתאפשר לנו לחולל ניסים ולהיות ראויים להם: הזמנה שראשיתה בהשתתפות בצער הזולת ודאגה לו, המשכה בנטילת אחריות על כאבנו, ואחריתה בביעור הרע ותיקון העולם. כי למחיה נשלחנו.
