ביום ה־67 למלחמה עשינו טעות ירי. כשאני כותב את המילים הללו אני עדיין קצת רועד. 66 ימים ירינו בלי שגיאה אחת. מקפידים על כל התרגולות למרות העייפות והלחץ והקור. אבל בבוקר היום ה־67 נכשלנו. אני לא יודע כמה תאפשר לי הצנזורה לפרט, אבל יש בדיקה מסוימת שצריך לעשות לפני הירי, ואנחנו לא עשינו אותה. ולכן הפגזים פגעו בנקודה שונה מזו שלה היו מיועדים.
גם ביום ה־69 עשינו טעות ירי. הפעם הייתי מעורב בה בעצמי. קצין השיתוף הארטילרי התכוון לתת לי נקודת ציון אחת, ובפועל ירינו על נקודת ציון אחרת, שנמצאת קילומטר צפונה משם. בבדיקה שבדיעבד, התברר שהיה פער של ספרה אחת בין הנקודות: רשמתי 3 במקום 2 בספרת הקילומטרים. האם היה זה הוא שהקריא לי מספרים שגויים? או אני ששגיתי בשעה שהעתקתי אותם? קשה מאוד לדעת. כיוון שהפגז נפל בשלום, הרחק מכוחותינו, כבר לא יהיה מי שיתחקר. מה שכן ברור הוא שבאופן בסיסי שנינו נהגנו כשורה. פעלנו לפי ההוראות, ביצענו פעם אחר פעם את כל הבדיקות הנדרשות, והיכנשהו במהלך הדרך נפלה טעות אנוש. אילו חלילה התוצאות של הטעות היו קשות, הלב היה כבד, אבל שלם.
אבל הטעות של היום ה־67 הייתה טעות מסוג אחר. יש פקודה ברורה בתו"ל (תורת לחימה) של חיל התותחנים שמפרטת את השלבים שצריכים להיעשות לפני הירי, ואחד החיילים בסוללה פשוט דילג על שלב. ולא פעם אחת אלא פעמיים. במשך דקות ארוכות של חרדה לא ידענו אם חלילה פגזים שלנו פגעו בכוחות צה"ל. ובהמשך וידאנו פעם אחר פעם שלא היו שום נפגעים.
לא חוכמה להתגבר על טעויות תמימות. קל, באופן יחסי, להתגבר על ירי דו"צ שאיש אינו אשם בו. אבל בלחימה יקרו גם טעויות שאנחנו דווקא כן אשמים בהן
ראיתי את החייל הזה אחר כך. יושב על הכיסא רועד וממאן להינחם. לא שועה אל המג"ד שמרגיע אותו בקול מלטף, מסרב גם לסיגריה שמציע לו המ"פ. יכולתי להבין אותו. כך בדיוק הרגשתי, סיפרתי לו לאחר זמן, כשחזרתי לרכב מקנייה קטנה בסופר ומצאתי בספסל האחורי את בני בן השלוש. אני זוכר את התחושה של האימה הצרופה מפני מה שיכול היה להיות. ויחד איתה את ההחלטה הנחושה שטעות כזו לנצח לא תקרה לי שוב. כן, השיב לי החייל, שהוא אחד המסורים והמקצועיים שיש והתקשינו להאמין שזה קרה לו, מה שאני לא יכול להירגע ממנו זה הפגז השני. כשכבר יכולתי להבין שמשהו לא בסדר, ועדיין לא השכלתי לעצור.
הרב אחיה בן פזי, רב גדוד 9255 של חטיבת הצנחנים, שלח לי ערב הכניסה הקרקעית את דף המפקד שהפיץ אלוף דוד זיני, מפקד הגיס המטכ"לי: "אני מתריע בפניכם כדי שלא נופתע מכך, בלחימה יהיו קצרים בתקשורת. מפקד יתכוון לדבר אחד ופקודיו יבצעו דבר שונה. מפקדים בכל דרג יעשו טעויות שיהיו להן השלכות מרגיזות, פקודים יבצעו דברים שייראו כמוזרים". הוא המשיך ותיאר את הפיצול והמתח שמאפיינים את שדה הקרב והפציר בכל הכוחות הלוחמים ובמי שצופים בהם מהעורף להיות מסוגלים להתגבר על הסדקים שפוערות הטעויות.
לא חוכמה להתגבר על טעויות תמימות. קל באופן יחסי להתגבר על ירי דו"צ שאיש אינו אשם בו. אבל בלחימה יקרו גם טעויות שאנחנו דווקא כן אשמים בהן. אנשים יפעלו מתוך שאננות ופזיזות וחוסר סבלנות, בדיוק כפי שהם עושים באזרחות. רק שבאזרחות ההשלכה של טעות חמורה במיוחד היא כביסה לבנה שהוכתמה בוורוד או עוגת שוקולד עם כוס וחצי מלח. ואילו כאן, אותן הטעויות פירושן חיים ומוות. ממש בסדר גם לכעוס כשטעויות קורות. אבל אני מזמין אתכם לבוא פעם לגדוד שמבצע טעות ירי, אחרי אלפי פגזים מדויקים, לראות את הפנים המודאגות. להתמלא חמלה על מי שבלי שהשתוקקו לכך הופקדו בידם מכונות מלחמה קטלניות שגובות מחיר דמים על הקלה שבשגיאות. להבין שמלחמה דורשת תנועה הדדית עמוקה של סליחה ומחילה. ומחילה, כפי שהסביר ז'אק דרידה, אין פירושה להבין שהחוטא היה בסדר. אלא למחול לו אף שהוא לא היה בסדר. אנחנו צריכים שתסלחו לנו, גם כשהטעויות ענקיות, ושתסמכו עלינו שנתחקר אותן לעומק ונעשה את כל מה שאפשר כדי להשתפר. ואתם יודעים מה, במחשבה שנייה גם בלי קשר לצנזורה אין טעם לתת את הפרטים של הטעות ההיא. אני יודע שעליה לעולם כבר לא נחזור.
