בין השואה לטבח שמחת תורה: שו"ת לעשרה בטבת

האם טבח שמיני עצרת דומה לשואה?

אין שום דבר בניסיון האנושי שדומה לשואה. "פלנטה אחרת, כוכב האפר אושוויץ", קרא למציאות המקבילה הזו הסופר הניצול ק' צטניק. השואה היא זוועה ייחודית, ולא רק בגלל סדר הגודל של מספר הקורבנות. היא שונה מכל אירוע אחר, משום שיצרה מערכת מדינית וצבאית כבירה, שהתמסרה כל כולה לרצח עם. החוקים, התקנות, החינוך, התרבות, התעשייה, המבנה הבירוקרטי, המהלכים הצבאיים – כולם היו משועבדים למכונת ההשמדה. תפלצת כזו לא ראתה האנושות. לא חסרים בהיסטוריה מעשי טבח של רשעות רצחנית מתפרצת, ולא חסרים גם מעשי קטל תועלתניים שנועדו להשיג מטרות מדיניות וכלכליות. אך ציוויליזציה שלמה ומשוכללת שכל מוסדותיה משרתים לאורך זמן רצח המוני לשמו – זה לא דומה לשום דבר אחר.

אם כך, לכאורה אסור להשוות את מחבלי חמאס לנאצים.

הטבח לא היה דומה לשואה, אך החמאסניקים דווקא דומים לנאצים. השואה הייתה זוועה חד־פעמית אך רוב מחולליה היו רשעים רצחניים מסוג מוכּר למדי. האשורים והבבלים היו נאצים, ג'ינגיס חאן ובוגדן חמלניצקי היו נאצים, ולרשימה המתועבת הזו אפשר בהחלט להוסיף את יחיא סינוואר ומחבליו – יימח שם כולם. מחמת מגבלות ביכולת או בדמיון, לא הגיעו החמאסניקים לדרגת התועבה של הנאצים ממחנות ההשמדה, אך הם אינם פחות רשעים מהנאצים של ליל הבדולח והאיינזצגרופן. וגם אותם צריך להשמיד, כמו את הנאצים. בזמן מלחמת לבנון היו שהביעו ביקורת על הפצצות ישראל בביירות נגד ערפאת ומחבליו. מנחם בגין שאל: "לו הסתתר היטלר בבניין בברלין, אסור היה להפציץ אותו?" עמוס עוז השיב לו: "היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה". עוז טעה: צאצאיו הרוחניים של היטלר עדיין חיים. נקווה שלא לאורך זמן.

אבל חמאס הוא רעיון, ואי אפשר להשמיד רעיונות בכוח!

גם לנאצים היו רעיונות, ואפילו מתוחכמים יותר מאלו של חמאס. כאשר החיילים שרצחו למען הרעיונות הללו נהרגו, כאשר עריהם הוחרבו וארצם הפכה שממה, הבינו כל שאר הגרמנים שאולי הרעיון הנאצי הוא בעצם לא כל כך מוצלח. גם הערבים יבינו.

אם לא שואה – אז מה כן עברנו בשמיני עצרת?

כשהתחילו הערבים לרצוח יהודים בארץ ישראל, סירבו החלוצים להשתמש במילים היהודיות המסורתיות לתיאור אירועים כאלו: "פרעות" או "פוגרום". הם הרי באו לארץ ישראל כדי להשתחרר מאימת הפוגרומים, וסירבו להשלים עם העובדה שהפרעות רדפו אחריהם לארץ. בזמן פרעות תרפ"א (1921) הכריז העיתון הנפוץ "דואר היום" על "בלבולים ביפו". בסופו של דבר התקבלה המילה הסתמית "מאורעות". אך המילים לא יכולות להסתיר את המהות. בשמחת תורה תשפ"ד עברנו פרעות, פוגרום, טבח – מהנוראים שהכירה ההיסטוריה היהודית.

האם גם בזמן השואה תמכו בנאצים אנשי האקדמיה והתרבות במערב?

אינטלקטואלים בולטים, כמו הפילוסוף מרטין היידגר, תמכו בנאצים בגלוי ובהתלהבות. מה שייחודי לזמננו הוא שהמלומדים התומכים בנאצים החדשים מזדהים כאנשי השמאל הפרוגרסיבי. כשמי שמכריזים על ערכי השוויון והאחווה תומכים במקביל בהתלהבות ברוצחי המונים מתועבים, ההיגיון מרים ידיו בייאוש. מהזווית האינטלקטואלית המצומצמת הזו, תועבות זמננו אכן חורגות מתועבות השואה: הרוצחים הנאלחים היו אז קטלניים יותר, אך תומכיהם הנאלחים באקדמיה היו אז צבועים פחות.

האם נצליח לזכור?

בשנים האחרונות מורגשת חרדה ציבורית בישראל: האם נשכח את השואה אחרי שייפרד מאיתנו הניצול האחרון. החרדה הזו חסרת בסיס. אנחנו יהודים, והמומחיות שלנו היא זכירה. אנחנו הרי עדיין בוכים על חורבן בית המקדש הראשון.

אחרי טבח שמיני עצרת הייתה בישראל אווירת דחיפות: מהר, הַתחילו את התמרון הקרקעי, לפני שתתחיל להישכח הזוועה ולהתפוגג. עברו חודשיים וחצי, ותודעת הזוועה רק מתעצמת. יש להבדיל בין כותרות פוליטיות מקושקשות, שנשכחות למחרת פרסומן, לבין מאורעות היסטוריים כבירים. אירוע בסדר הגודל של הטבח הזה לא נשכח אלא רק מתעצם. עדיין לא התחלנו לפענח אותו. ילדינו ונכדינו יתמודדו כל חייהם עם משמעויותיו, ויהודים יאמרו עליו קינות גם בעוד אלף שנים. כשם שהיהודים זוכרים את עמלק, הרבה אחרי שהעם הזה נעלם, כך נזכור גם את תועבות הפלסטינים, הרבה אחרי שהעם הזה יישכח.