"השמיים רעפים כחולים של תהום, רפאים קדומים של מים". במשפט זה נפתח ספר בביכורים של אלעד נבו ״תוגת צעצועיך הקדושים״, משפט שחושף כבר בהתחלה כי היצירה הספרותית שלפנינו אומנם כתובה בעברית, אך לא בזו המדוברת, וכמו השפה כך העלילה.
גיבור הסיפור הוא רב מקובל ירושלמי שמחליט להפוך לסופר. הוא מקבל רוח גבית מתלמידו המסור אך מתמודד עם ביקורת מבחוץ. במקביל נכנס ״לתחומו״ מקובל אחר, צעיר ושאפתני, שמבסס אחיזה בירושלים ואף מתקדם לעבר תל־אביב. הרב מוצא את עצמו בסחרחרה ונאלץ להתמודד עם משבר שפוקד אותו בעקבות כניסת שני אלמנטים אלו לחייו.
"הקבלה היא עולם של דימויים, של תמונות מכוננות נפש, של מיתוסים רבי־משמעות. אם הלימוד נותר ברמה של סכמות, טבלאות ותרשימי זרימה, אז עדיף שהאנרגיה האינטלקטואלית תופנה למדעי הטבע“. ציטוט זה שלקוח מדיאלוג בין שתי דמויות בספר הוא בעצם גם המלצה לאופן שבו יש לקרוא אותו, דרך הדימויים והמטאפורות ולא דרך הפשטה אנליטית של המהלך הנרקם. לאורך הסיפור, הטוב הוא טוב מוחלט והרע, רע מוחלט. לדמויות שבצד הטוב יש מנעד רחב לפעולה ולהתלבטות. בנוגע לרגשות ולמעשים ולרעים קיים רק מניע אחד, וכל מעשיהם נצבעים בצבעים מכוערים. לכן, דיוקנן של הדמויות אינו מעמיק במיוחד, אפילו פשטני. הן משרתות את הסיפור ולא להפך. גם השם "תוגת צעצועיך הקדושים" מעיד על כך שהספר לא עוסק באנשים כאנשים, אלא באנשים כקונספט. התוגה היא של הצעצועים. הם אומנם קדושים, אך עדיין בגדר אובייקטים. חלקיקים מתוך העולם הגדול, היקומי, אותו הסיפור מנסה לפענח ולא את מעשיהן הקטנים של הדמויות.
לכל דמות גבר בספר יש עניין מורכב עם צאצאיו או עם האפשרות להעמיד צאצאים. היחס לסוגיה זו קובע במידה רבה את היחס לעולם הקבלי, למילים ולאותיות. בעוד שהרב מקובע בחיי משפחה ונשמט מהם, תלמידו מתכונן אליהם בשעה שאשתו בהיריון ובהתאם נע בין העולמות. הנבל מתכחש לחיי משפחה וזו בין השאר אחת הסיבות שבגינן הפך לנבל, והאקדמאי מתלבט בנוגע לאופציה הבעייתית והמעט מרוחקת שנפתחה לו, כיאה למי שלא חי את הדברים מבפנים אלא צופה בהם מבחוץ.
לעומת זאת, לפי הקו המנחה בספר, הנשים אינן צריכות את המילים, את היוקרה ואת הלימוד משום שהדבר כבר טבוע בהן באופן אינטואיטיבי. הן חלק בלתי נפרד מהבריאה ומהיצירה. נשאלת השאלה, אם כן, האם כל מלחמות הכבוד, הרצון העז בלימוד, בקבלה, ביצירה, בחיפוש אחר קדושה, האם כל אלו הם נחלתם של גברים בלבד? אם כך הדבר, הרי שכל הרצון ליטול חלק במעשה הבריאה או לנסות להבין אותו, מוביל לאמצעי שבו בחרו הגברים: מילים. וכמו שהמהר"ל מפראג יצר את הגולם כשהוא משתמש באותיות הקודש, כך גם שאר הגברים מנסים לברוא עולמות משלהם – מי בדיבור כוזב ומי בכתיבה.
ההתרה של הסיפור המרכזי מעט חפוזה, אך נדמה שהמחבר מצליח באמת ובתמים לזקק את משנתו בצורה ראויה: כתיבה, כשהיא נעשית בצורה הנכונה, היא כמים חיים שנבראים מדיו ומִדף, ואנו הקוראים בני מזל.
