שוקי אוכל הפכו זה מכבר לאטרקציה תיירותית בכל רחבי העולם. אחד המצליחים שבהם, שגם שוכפל ויצא מארץ המקור שלו, הוא Eataly, עם סניפים בינלאומיים ותחנת חובה במנהטן.
אם המושבות פתח־תקווה התקנאה בבירות הקולינריות בעולם, והחליטה שאם איטלי לא מגיעה אליה, היא תפתח גרסה מקומית משלה. וכך, בהשקעה גדולה (וניכרת) של 20 מיליון שקל, נחנך במגדלי בסר סיטי מתחם Eatalia שבו 1,800 מ"ר המחולקים לשתי קומות. בקומת הכניסה תמצאו מאפייה, חנות יין ובר גבינות וגם מוצרי מעדנייה סגורים לרכישה הביתה. הקומה השנייה מאכלסת את המסעדה האיטלקית "ג'ויה דה־איטליה" ובהמשך עתידים להיפתח כאן גם מסעדה בשרית, בר דגים וטאבון, שוק ירקות ודוכן קפה וגלידה. מיתרונות הגיור: כל המתחם כשר.
אחרי סיבוב בבייקרי שמתהדר בוויטרינות מעוררות תיאבון עם פיצות רומאיות, סלטים מושקעים ומאפים דוגמת מריטוצו (אחד הקינוחים היותר אובר־רייטד, יסלחו לי חובביו), עלינו במדרגות הנעות לכיוון המסעדה החלבית (שימו לב לא להתבלבל עם "ג'ויה" האיטלקית ברח' גיסין שאינה כשרה). האווירה האיטלקית מורגשת היטב מכל עבר עם עיצוב שכולל בקבוקי לימונצ'לו וקמפרי, ספרי בישול היישר מארץ המגף ופסקול בניחוח ארוס רמצוטי.
פתחנו עם ארנצ'יני – שלושה כדורי אורז מטוגנים מלאים בהמון מוצרלה, ואפילו שהיחס בין הגבינה למעטפת לא היה מושלם, הם היו פריכים וטעימים וקושטו בקרם עגבניות נפוליטני קלאסי.
המשכנו לסלט זוקיני יפה ומרענן: רצועות זוקיני דמויות ספגטי עם המון עלים ירוקים (פטרוזיליה, נענע, שמיר וכוסברה) מנוקדות בקרעי גבינת סנט מור פחם ושקדים פריכים.
גם מנת הקרפצ'יו ילו־טייל הייתה מעולה. היא הורכבה מפסיפס פרוסות דג, פילה תפוזים ופומלות, עלי שומר, קולי תפוזי דם ותבלינים. שילוב מאוזן היטב של טעמים ומרקמים שהופך את מנת הדג הנא הזו לממכרת.
לצד האוכל שתינו את הקוקטייל האיטלקי האולטימטיבי – אפרול שפריץ, שעשה קאמבק מוצדק והפך בשנים האחרונות לאחד הקוקטיילים הפופולריים, שגם קל להכין בבית. הוא צונן, בועתי וכיפי, מתקתק במידה וחמצמץ במידה, ומתאים לכל שעה ולכל מצב.
בגזרת המנות העיקריות (שאגב, הגיעו עוד בטרם זכינו לקבל את בקבוק המים שביקשנו בתחילת הארוחה) הזמנו סלמון הדרים מקורמל וכתמתם שנצרב יתר על המידה ולווה בכמות מכובדת של ירוקים מוקפצים: ברוקולי, זוקיני, אפונה, בזיליקום ועירית. חביב אך מעט גנרי.
כיאה, כל הפסטות נעשות במקום ומתוך המבחר לקחנו את המפלדיני פטריות (מעין פטוצ'יני רחב עם שוליים מסולסלים). זו פסטה עבה שגם הוכנה אל־דנטה, כראוי. היא לוותה ברוטב שמנת יין לבן שלא השתלט, עטף ולא הטביע, ולצידה שלישיית פטריות יער, שמפיניון ופורטבלו. זו מנה מוצלחת, מנחמת ומספקת.
לקינוח הזמנו בודינו שוקולד. בודינו היא הגרסה האיטלקית לפודינג, רק עשירה ודקדנטית במיוחד. שני מלבני שוקולד (שהזכירו יותר מוס דחוס), מלווים בקרם שוקולד, דף שוקולד ובראוניז. את כל החום־החום הזה הצילו פירורי שטרויזל של קינמון, תבלינים ומלח גס, אם כי היה כדאי להוסיף מרכיב קליל כלשהו כדי לאוורר מעט את המנה. סיימנו עם עוגת גבינה באסקית שנשמעה מצוין בתיאור התפריט: קרם פרש, אפרסקים צלויים וקראמבל, אך בפועל הייתה רכה וחמוצה והאפרסקים היו קשים.
בימים שאזהרות המסע לכל העולם הן חסרות תקדים ולאף אחד אין חשק לעלות על מטוס, ביקור ב־Eatalia אומנם לא נחשב תחליף לכיכר ונציה אך בהחלט מעניק לחך מעט אסקפיזם שכל כך נדרש.
