אני מרגישה שאני מתהלכת בעולם שבו מישהו הנמיך ממש את הרוויה של הצבעים והכול אפור יותר. ולמרות זאת, אני חושבת שזה בסדר לקום בבוקר ולרצות להתלבש יפה, להתאפר, לסדר את השיער, להתאים את הגרביים לחולצה ולשים חיוך רחב בכוח. אז מה אם מבעד למראה לא רואים עלייך את הלב הדואב, מכווץ בין הצלעות אבל פועם חזק.
זה בסדר לשים לעצמך מוזיקה שמחה, קצבית, רועשת ומטופשת במיוחד כדי שתוכלי לזוז קצת, להתנער, להרים את מצב הרוח, אפילו לרקוד בגמלוניות שייחודית לך. זה לא אומר שלא תתפרקי כשתשמעי במקרה את ״אמן על הילדים״ או ״קחי אותי לטייל״ או ״שער הרחמים״.
זה בסדר להרגיש שאת כועסת על א־לוהים, שאת לא מבינה אותו, גם אם במקביל את מתפללת אליו ומבקשת ומתחננת ללא הרף. זו לא כפיות טובה, ככה זה כשאוהבים.
זה בסדר להחליט שהיום את לא צופה בחדשות בכלל, אולי גם מחר לא, ותראי איך תרגישי בהמשך השבוע. זו לא התעלמות מהמציאות, זו הישרדות.
זה בסדר לכאוב על משהו עצוב וקשה שקרה לך גם אם הוא נראה כעת קטן יותר באופן יחסי והמצפון מאיץ בך להיכנס לפרופורציות על מה שקורה מסביב. מותר לך לכאוב על עוד דברים ואין תחרות על סבל.
זה בסדר לחשוב על העתיד, לתכנן קדימה, לקבוע דברים, לפגוש אנשים, לצחוק, לשיר, להתאהב, לפתוח את הלב, לקנות לעצמך משהו משמח, לאכול ארוחה טובה במיוחד. אל תחששי שזה יגרום לך לשכוח, אין פעולה שתעשי שתוכל להעלים כרגע את העצבות האיומה מהראש, מהלב ומהבטן.
זה בסדר לעשות כל מה שאת מרגישה שאת מסוגלת ורוצה לעשות בכל רגע נתון. כל מה שעוזר לך לשמוח – כן, לשמוח! – ולעבור עוד יום. כל מה שעוזר לך לקחת נשימה עמוקה אל עבר הנשימה הבאה בתור, כי לא מתרגלים לזה גם אם נדמה לנו שעלק נכנסנו לאיזו ״שגרה״ ומי יודע עוד כמה זמן זה יימשך, ולנשום… לנשום זה מה־זה חשוב. בעיקר כשהנשימה נעצרת ונעתקת מאיתנו כל כך הרבה פעמים.
לפני כמה שנים קראתי דברים שכתב יואב שורק בתום השבעה על בנו דביר ז״ל. בסוף כל מה שכתב ואמר ושיתף, הוא ביקש: תרשו לנו גם להיות שמחים וקלים, לחיות את החיים. כי הצער, הצער נמצא כל הזמן ויהיה. לא צריך לדאוג לו. ובכל זאת, אני רק שאלה: מתי הוא כבר הולך הצער הזה?
אני מרגישה שאני מתהלכת בעולם שבו מישהו הנמיך ממש את הרוויה של הצבעים והכול אפור יותר. ולמרות זאת, אני חושבת שזה בסדר לקום בבוקר ולרצות להתלבש יפה, להתאפר, לסדר את השיער, להתאים את הגרביים לחולצה ולשים חיוך רחב בכוח. אז מה אם מבעד למראה לא רואים עלייך את הלב הדואב, מכווץ בין הצלעות אבל פועם חזק.
זה בסדר לשים לעצמך מוזיקה שמחה, קצבית, רועשת ומטופשת במיוחד כדי שתוכלי לזוז קצת, להתנער, להרים את מצב הרוח, אפילו לרקוד בגמלוניות שייחודית לך. זה לא אומר שלא תתפרקי כשתשמעי במקרה את ״אמן על הילדים״ או ״קחי אותי לטייל״ או ״שער הרחמים״.
זה בסדר להרגיש שאת כועסת על א־לוהים, שאת לא מבינה אותו, גם אם במקביל את מתפללת אליו ומבקשת ומתחננת ללא הרף. זו לא כפיות טובה, ככה זה כשאוהבים.
זה בסדר להחליט שהיום את לא צופה בחדשות בכלל, אולי גם מחר לא, ותראי איך תרגישי בהמשך השבוע. זו לא התעלמות מהמציאות, זו הישרדות.
זה בסדר לכאוב על משהו עצוב וקשה שקרה לך גם אם הוא נראה כעת קטן יותר באופן יחסי והמצפון מאיץ בך להיכנס לפרופורציות על מה שקורה מסביב. מותר לך לכאוב על עוד דברים ואין תחרות על סבל.
זה בסדר לחשוב על העתיד, לתכנן קדימה, לקבוע דברים, לפגוש אנשים, לצחוק, לשיר, להתאהב, לפתוח את הלב, לקנות לעצמך משהו משמח, לאכול ארוחה טובה במיוחד. אל תחששי שזה יגרום לך לשכוח, אין פעולה שתעשי שתוכל להעלים כרגע את העצבות האיומה מהראש, מהלב ומהבטן.
זה בסדר לעשות כל מה שאת מרגישה שאת מסוגלת ורוצה לעשות בכל רגע נתון. כל מה שעוזר לך לשמוח – כן, לשמוח! – ולעבור עוד יום. כל מה שעוזר לך לקחת נשימה עמוקה אל עבר הנשימה הבאה בתור, כי לא מתרגלים לזה גם אם נדמה לנו שעלק נכנסנו לאיזו ״שגרה״ ומי יודע עוד כמה זמן זה יימשך, ולנשום… לנשום זה מה־זה חשוב. בעיקר כשהנשימה נעצרת ונעתקת מאיתנו כל כך הרבה פעמים.
לפני כמה שנים קראתי דברים שכתב יואב שורק בתום השבעה על בנו דביר ז״ל. בסוף כל מה שכתב ואמר ושיתף, הוא ביקש: תרשו לנו גם להיות שמחים וקלים, לחיות את החיים. כי הצער, הצער נמצא כל הזמן ויהיה. לא צריך לדאוג לו. ובכל זאת, אני רק שאלה: מתי הוא כבר הולך הצער הזה?
