שבוע מלאו שלוש שנים לטור הזה. מי היה מאמין, שלוש שנים של סיפורים, שלוש שנים שבהן ישבתי מדי שבוע וכתבתי על תקופת הישיבה שלי. שלוש שנים שאנשים קראו את הסיפורים האלה והתרפקו בנוסטלגיה על תקופת הישיבה שלהם. שלוש שנים שכתבתי עבור אחרים הצצה דוקומנטרית אל עולם קרוב מאוד, ממש כאן, מעבר לכביש, אך בלתי מוכר בעליל. שלוש שנים שאנשים שואלים אותי מדי שבוע (ושלוש שנים שאני לא עונה על השאלה הזו), תגיד, כל הסיפורים האלה שאתה כותב קרו בכלל או שאתה ממציא? שלוש שנים שאנשים חושבים שהטור הזה לא ממלא את תפקידו כמדור יח״צ לעולם החרדי ולעולם הישיבות החרדיות. שלוש שנים שאנשים מנסים לחשוף מיהו בנצי שם בדוי שכיכב פה בלא מעט סיפורים. שלוש שנים. מי היה מאמין.
זיכרונות אבודים
אני זוכר את עצמי כבחור ישיבה כותב כל הזמן. הכתיבה הייתה כלי לתרפיה בשבילי, לעיתים אפילו להישרדות, הרגשתי שעם העט והמחברת אני קונה לעצמי מקום דמיוני שלעולם לא יהיה לי בין כותלי בית המדרש. לא מזמן פתחתי את אחת המחברות מהתקופה ההיא וקראתי בה קצת. צחקתי והתרגשתי וגם קצת התביישתי בבחור הצעיר שהייתי. המון דרמה. המון יגון נעורים לא מאוזן. ולצד כל זה נדהמתי לגלות גם כל מיני רגעים קטנים, יומיומיים כאלה, חסרי משמעות, אזוטריים לחלוטין, שלגמרי אין לי מושג למה כתבתי עליהם. למשל: ״אריאל הלך יום שלם עם שרוך קרוע. לא יודע אם הוא שם לב או לא. אני כן״, ״בדרך לחתונה של שמוליק שמעתי ברדיו שידור חוזר מיומולדת 90 לשמעון פרס. הזקנה יש בה משהו״, או ״קידושין היא המסכת שלי. הלוואי שגם אני שלה״, ״יעקב פתח את חדר האוכל בחמש דקות איחור ואף אחד לא מת״. מי יודע? אולי אלה היו הזרעים לסיפורים שהופיעו בטור הזה ואולי לא.
בחור הישיבה החרדי, זה ש״מסומן״ בלבוש מסוים ובהליכות מסוימות, חווה קונפליקט במרחב הציבורי באופן תדיר
המרחב הציבורי
זה לא סוד שהמון סיפורים כאן עסקו בנקודות הממשק ובקונפליקט שבין חרדיות לישראליות. בשבוע שעבר, בעקבות הטור שכתבתי על בחורי ישיבה בספרייה הלאומית, קיבלתי את התגובה הבאה: ״כבחור ישיבה הייתי מבקר הרבה בספרייה הלאומית, מתוך תשוקה לידע אינטלקטואלי וארומה אקדמית. כבחור ישיבה מאוד אהבתי את האקדמיה ועד היום אני אוהב אותה. ליד המבנה הקודם הייתי רואה את הסטודנטים יושבים על הדשא ואומר לעצמי שיום אחד גם אני אהיה כזה, גם אני אהיה שייך למוסד הזה. ולימים, באמת עשיתי תואר שני באוניברסיטה העברית. תמיד היה לי קשה עם בחורי ישיבה במרחב הציבורי. הייתי מסתובב כל הזמן עם איזו תחושת נחיתות סביב העניין הזה, סביב הזהות שלי. זה אומנם היה אמביוולנטי, כי הייתה לי גם תחושת גאוות יחידה, למדתי בישיבה מאוד טובה ונחשבתי בחור למדן, ועדיין בספרייה הלאומית זה פגש אותי בעוצמות אחרות. הייתי מתפדח מכל בחורי הישיבה המשועממים שבאים להעביר את הזמן, לחפש את עצמם או לגלוש באינטרנט. רציתי נורא לבדל את עצמי מהם ולא ידעתי איך. כיום, אני דוקטורנט ומרצה ומגיע לספרייה הלאומית בזכות! אבל אף אחד לא רואה את זה עליי לצערי״.
הזדהיתי עם התגובה הזו והרגשתי עמוק את המצוקה שבה. בחור הישיבה החרדי – זה ש״מסומן״ בלבוש מסוים ובהליכות מסוימות – חווה קונפליקט במרחב הציבורי באופן תדיר. הוא מצד אחד רוצה להיות חלק מהמרחב בצורה אורגנית, להיטמע בנוף הישראלי כשווה בין שווים, ומצד שני הסממנים, הכללים, הנורמות, השידוכים וכדומה לא מאפשרים לו לעשות את זה בקלות. כשהוא כבר עומד על דעתו ודברים מעין אלה מעסיקים אותו, הרבה פעמים כבר מאוחר מדי לשנות אורחות חיים מקצה לקצה. מה שמביא אותי לכתוב את הנקודה הבאה.
עת מלחמה
מי היה מאמין שאת סיכום שלוש השנים האלה אכתוב בעיצומה של מלחמה קשה ונוראה שגובה מחיר כבד מנשוא, טרגי ובלתי נתפס. בעולם החרדי התעורר איזה שיח פנימי שלא דובר קודם. ומנגד, נשמעת ביקורת נוקבת על האג׳נדה החרדית, על הצורך בבירור מחודש של שותפות, אחריות, נשיאה בעול ואני כאן רוצה לומר שבחורי ישיבה הם לא הכתובת לביקורת. הם לא בחרו להיות בחורי ישיבה. הם הוסללו לכך. אז נכון, הם מתהלכים במסלול הזה ביודעין ועסוקים הרבה בניסוחי מגננות על צדקת הדרך, ולמרות זאת, הם לא הכתובת. הכתובת האמיתית ידועה לכול והלוואי שמוח ולב ישמשו בה בערבוביה ויולידו שיח של מחשבה חדשה, של תורת חיים ושל סיפורים טובים.
