ביום שישי יחול צום י' בטבת ויום הקדיש הכללי. את יום הקדיש הכללי תיקנה הרבנות הראשית לישראל בשנת תשי"א (1951) כדי לאפשר לקרובי המשפחה של הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג את מנהגי האבלות- למשל: להדליק נר נשמה, ללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים ולומר קדיש.
בימים אלו, חווה עם ישראל אסון נורא. אנו מתפללים לשיבתם של החטופים והנעדרים בבריאות שלמה, אך מבינים בכל יום שדובר צה"ל מפרסם שם נוסף של חטוף או נעדר המוגדר כחלל, כי המלחמה הנוכחית תביא עימה עוד נספים שמועד פטירתם איננו ידוע.
כדאי בימים אלה להתבונן על תפילת הקדיש. האם היא תפילה הבאה להלל, לפאר ולרומם את שמו של הקב״ה כמו שמורה לכאורה פתיחתה ׳יתגדל ויתקדש שמיה רבה׳ (שמו הגדול)? ואם זו מטרתה מדוע על האבלים לומר אותה בשעת צערם?
יש שני ביטויים עיקריים בתפילת הקדיש שהבנתם תסייע להבין את ה"קדיש" כולו. על ידי בדיקה קרובה שלהם, אנו יכולים להפוך את ההבנה שלנו על התפילה – מעדות לאמונה באל שבין מעשיו גם כאלו הגורמים לנו לסבל מסיבות שלא מובנות לנו לתפילה המזכירה לאל את שבר העולם.
ביטוי המפתח הראשון הוא שורת הפתיחה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". זו יכולה להיראות כמו תפילה המהללת את אל. אך התפילה אינה תהילה; היא בקשה – ואולי אפילו דרישה. המתפלל מבקש מהאל להתגדל ולהתקדש, ובכך מרמז כי האל אינו מתגדל ומתקדש כרגע.
איך יכול זה להיות שאל אינו מתגדל ומתקדש כרגע? זה ניכר מהקשר המקראי של השורה ביחזקאל (פרק ל"ח פסוק כ"ג). שם, ה' אומר שרק בסוף הזמן, הוא יהיה גדול וקדוש באופן מלא: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי, וְהִתְקַדִּשְׁתִּי, וְנוֹדַעְתִּי, לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי ה'." פסוק זה מציין כי האל יתגדל ויתקדש בסופם של ימים, כשכל העמים יכירו באל ככוח המוסר העליון בעולם. בעולם של מוות ואבל, זה ברור שאל אינו מקודש, גדול או אפילו מלך. התפילה הזו – שנאמרת על ידי האבלים והאבלות – מתחננת לאל להביא מהר את היום שבו יהיה הקב״ה באמת גדול וקדוש. אך היא מכירה בכך שאנו עדיין לא שם.
אנו רואים חיזוק לכך שהביטוי הוא בקשה לעתיד מתוך עיון בנוסח הקדושה של שבת שחרית. שם מתפללים – "מתי תמלוך בציון?…תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך" – גם שם זו בקשה לעידן של שלום והחזרת האל – עידן שבו אנו עוד לא נמצאים.
השורה השנייה ב"קדיש" שכדאי לשים אליה תשומת לב מיוחדת היא תגובת הקהל: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". והדבר מתקשר לתכונה מוזרה מאוד של ה"קדיש", והיא היעדר שם האל. רוב התפילות מזכירות את שם אל – אז למה הוא חסר מתפילה זו?
התשובה קשורה לתיאור התיאולוגי הרדיקלי של ה"קדיש". זו תפילה שמתמקמת במציאות בה שם האל יורד. ואף שאנו רוצים ששם האל יתגדל ויתברך, ואנו מבקשים זאת בתפילה, אנו עדיין חיים בעולם שבו זה לא קרה במלואו. המוות שאנו אבלים עליו עכשיו הוא שהביא אותנו לתפילה הזו.
כל זאת מתוארת באחד מסיפורי ה"קדיש" הקדומים ביותר, בתלמוד הבבלי, שהוא המקור לשורה זו: "א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי … ואמר לי …בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג א).
הגמרא מציעה נקודת מבט נוספת על הקשר של תגובת הקהל בקדיש. מצד אחד, כאשר הביטוי נאמר על ידי ישראל בבתי כנסיות ובתי תפילה, האל מתמלא שמחה. אך מיד לאחר הצהרה זו של שמחה, האל ממשיך ואומר: "אוי לי ואוי להם לישראל". כלומר, הגמרא משקפת את הרגשות המורכבים ברגע הזה. זוהי שורה שהתייחסה לנוכחות האל; קריאתה פירושה ששמו של אלוקים – התגלמות האימננטיות של אלוקים – הייתה בהישג יד. אולם היא נקראת לא בעולם שלם המקדש והכהן הגדול נמצאים בו, אלא בעולם שבו ירושלים חרבה.
במילים אחרות, אנו מתפללים לאל כתזכורת לאפשרות של עתיד טוב יותר ולכאב על מציאות העולם. ה"קדיש" אינו תהילה לאל אדיר, אליו מתפללים בלי קשר לאובדן יקירינו, אלא זו תחינה לעולם טוב יותר בו האל יהיה קדוש יותר ונוכחותו מורגשת יותר.
אין אנו חיים בעולם כזה, וה"קדיש" יודע זאת; אך הוא נותן לנו דרך לדמות עולם מעבר לשלנו. ויתרה מזאת, הוא מספר לנו שהאל מבקש יחד איתנו שיגיע עולם כזה במהרה.
ביום הקדיש הכללי בשנת תשפ"ד, תקופה שבה ברור שאין אנו חיים בעולם מושלם, הקושי, הכאב והאבל נמצאים בכל ישוב, בכל קהילה ובבתים רבים מספור, נקרא את הקדיש ונענה לאומרים אותו כתפילה, קריאה ואולי אף דרישה שעולם מתוקן יגיע אלינו במהרה.
