הכיצד? ובכן, יש לי חדשות טובות לקוראי הטור: אתם לא לבד. מסתבר שאת הטורים שלי במקור ראשון קוראים גם בפרקליטות. לא רק קוראים, גם מתייקים בתיקייה אישית, כמי שיש לו ביקורת על מערכות האכיפה. וכך כמעט מיד התבקשתי לצאת החוצה ולהמתין, וכשחזרתי נשאלתי, בטון מאשים, אם כתבתי שהפרקליטות שיקרה, שהיא עוינת, וכיוצא באלו תיאורים.
גם אם רבים מאנשי המערכת אינם רעים, הם עובדים במוסדות שלא רואים בהם בעיניים – לא אנשים, לא חוק, לא מנהל תקין
אישרתי את הדברים והסברתי שהם מבוססים (כפי שנכתב במאמרים) על עובדות שהתגלו במשפט. הסברתי גם – עוד נקודה שקוראיי מכירים – שאני סבור ש"הליך נאות" (due process) הוא עמוד תווך של מערכת הצדק, וכאן הוא לא התקיים. אבל תירוש לא ויתרה, וביקשה להגיש לבית המשפט עותק מודפס של מאמריי, כנראה כהוכחה ל"עוינותי".
אומנם אני שמח על כל קורא של מאמריי, אך הצטערתי לגלות שבפרקליטות לא השכילו מהם, כפי שמעידים עוצמת הניתוק וחוסר הבנת הפרקליטות את משמעות מעשיה. שהרי ביקורתי עליה לא אומרת דבר על מהימנות עדותי. אולי אפילו להפך, היא מעידה על כך שאני אומר את דעתי ביושר. אבל ההתנהלות הזו בהחלט מעידה על מה שקרה לפרקליטות.
הנה לפנינו גוף אכיפה, שמשקיע משאבים בבניית תיק על עמדותיו והתבטאויותיו של אזרח פרטי, שאינו חשוד בדבר, ואז מנופף בו בבית משפט כדי להטיל בו דופי – ברמז שביקורת על הפרקליטות הופכת את עדותו, בנושא שאיננו קשור לכך, ללא אמינה. וכשהפרקליטות מתנהלת כך במשפט, נגד עד שהיא הביאה, תוך חריגה מכל נורמה תקינה, וטענתה נגדו היא כמה חמורים דבריו שהתנהלותה חורגת מכל נורמה תקינה, האירוניה ברורה.
השופטים, ייאמר לזכותם, היו מקצועיים ואדיבים לאורך הדיון. אחרי שאישרתי שכך כתבתי ושכך נובע מהעובדות, הם דחו את הבקשה וסירבו להגשת המאמרים – וכך נשללה מהם הזכות ההיסטורית להיכלל בתיק התביעה. אבל תירוש לא ויתרה, ובמקום לחפש את האמת עברה, כך חשתי, לחפש אותי. היא חקרה אותי במעין חקירה נגדית, במטרה לנסות להגיע לנקודה שבה היא תוכל להצביע על סתירה כלשהי עם עדותי המקורית, ואז בכל זאת אוכרז "עוין". כשקיוותה לרגע שאולי הצליחה, הניסיון היה קלוש מאוד, והשופטים בישרו לה גם כאן שהדברים הוסברו ובקשתה נדחית מראש.
כך הסתיימה החקירה הראשית. והנה טוויסט שני בעלילה: בהפסקה, אחרי לילה דל שינה בעקבות האירוע בשג'אעיה, אותה יהודית תירוש, שזה עתה ניסתה פעמיים לקבוע שאינני אמין בעוינות לא מבוטלת ובפרקטיקה שאין לה מקום במדינה דמוקרטית, דאגה לי באופן אישי לקפה הפוך, בנחמדות ואפילו חיוך.
כעת לטוויסט שלישי: בסיום החקירה הנגדית שלי קמה תירוש והקריאה משהו שמעולם לא נשאלתי עליו. ההגנה התקוממה, והשופטים העירו לתירוש שאין לעשות כך בחקירה חוזרת. אבל היא המשיכה, תוך התעלמות מתריסה מבית המשפט. שאלתי אם להגיב, השופטים אמרו שלא, והיום הסתיים. גם זה היה מעשה פסול, אבל לפרקליטות נורמות משלה.
זהו הלקח שלי מתפניות היום: גם אם רבים מאנשי המערכת אינם רעים, הם עובדים במוסדות שהתקלקלו. הם חיים תחת משטר של נורמות מסואבות, ציפיות, אילוצים, תמריצים רעים, אידיאולוגיה איומה וחוסר מוחלט בפיקוח ומנגנוני בקרה. לכן, גם כאשר מחוץ לתפקיד הם מתגלים לא פעם כאנשים נחמדים, כשהם עוטים את הגלימה הם הופכים לשחקנים מערכתיים שלא רואים בעיניים – לא אנשים, לא חוק, לא מנהל תקין, לא זכויות אזרח, לא מגבלות כוח, לא אינטרס ציבורי ולא דמוקרטיה.
זהו הוורטיגו המערכתי המסוכן שמאפיין היום את רוב מערכות המדינה בישראל. שיכרון כוח מלווה בהצדקה אידיאולוגית "מקצועית", סטנדרטים כפולים ותחושת עליונות, לצד רטוריקה מופרכת של "שומרי סף", שבמהירות גולשת לעריצות בירוקרטית.
האמת הפוכה. בכל דמוקרטיה הבירוקרטיה צריכה בעצמה "שומרי סף" שיפקחו עליה. זה התפקיד העיקרי השמור לנבחרי הציבור, שכפופים לחוק הכתוב ולציבור הבוחר. במדינה מתוקנת נבחרי הציבור מציבים לבירוקרטיה יעדים ומנהלים אותה עם סמכויות ושיקול דעת רחבים. רק כך אפשר להימנע מביזוי הכוח וההפקרות השלטוניים שמשחרים לפתח המנגנונים האנונימיים וחסרי האחריות של השירות הציבורי.
לסיום אשוב לרמה האישית. אני מבטיח להמשיך לחשוף ולבקר, במידת יכולתי, שררות ועבירות שפוגעות בדמוקרטיה, וכשלים שמזיקים למדינת ישראל, ולא משנה מי מחוללם. ואם זה אומר שהתיק האידיאולוגי שמרכזים נגדי בפרקליטות יתנפח עוד קצת, זה המחיר. אבל אני מייחל שאוסף הבעיות שהתגלו בהתנהלות הפרקליטות ימצא את דרכו לפסק הדין. בישראל אין ביקורת על הפרקליטות, מלבד, באופן חלקי ומוגבל, בית המשפט, שהוא היחיד שיכול לפתוח חריץ לאור השמש המחטא, הנחוץ כל כך במערכת האכיפה.
