המתקפה המזוויעה של חמאס על ישראל בשמחת תורה, והמלחמה שפרצה מיד בעקבותיה, טרפו את הקלפים לכולנו. התכניות שעשינו ל"אחרי החגים" בוטלו בבת אחת, ומדינת ישראל התגייסה כולה למלחמה, ששמה עדיין אינו ידוע.
אחד האירועים שתוכננו לאחרי החגים והשתבשו באופן דרמטי הוא הבחירות המקומיות. על פי סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות, בחירות מקומיות כלליות נערכות "כל חמש שנים, ביום ג' השלישי לחודש חשוון; אולם אם הייתה השנה הרביעית שלאחר הבחירות האחרונות שנה מעוברת, יקוימו הבחירות ביום ג' הראשון לאותו חודש". בהתאם לחוק נקבעו תחילה הבחירות המקומיות לט"ז במרחשוון התשפ"ד, ה-31 באוקטובר 2023. אלא שמיד לאחר שמחת תורה כבר היה ברור לכל שהן לא תוכלנה להתקיים במועדן.
עם זאת, דומה שגם כאשר הוחלט על הדחייה, וחוקק במיוחד לשם כך תיקון מיוחד לחוק, לא הבינו בכנסת ובממשלה את המצב לאשורו, ממש כמוני וכמו חברי, שלא שיערנו לרגע שגם בחלוף 75 ימים עוד נלבש את המדים הירוקים. חברי הכנסת לא שיערו באוקטובר כמה זמן עומדת להימשך המלחמה. ככל הנראה גם הם סברו שעד ראשית ינואר, לכל המאוחר, תחזור המדינה במידה רבה לשגרה, חיילי המילואים ישתחררו לבתיהם וניתן יהיה להמשיך את מערכת הבחירות מהמקום בו הסתיימה. לאור זאת נקבע מועד הבחירות החדש ל-30 בינואר, דחייה של שלושה חודשים מהמועד המקורי.
אולם, כמאמר הפתגם היידי "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" (האדם מתכנן וא-לוהים צוחק), גם במקרה הזה התבררו התכניות כמנותקות מן המציאות. המלחמה עודנה מתנהלת, וצפויה להימשך במלוא עוזה גם בשבועות הבאים. מודל הסבבים, שעיקרו כמה עשרות ימי לחימה ובסיומם הפסקת אש – כבר לא תקף. המלחמה הזו שונה, וממילא גם השפעתה על החיים במדינה שונה מכל מה שהכרנו. אולם למרבה הצער ישנם מי שאינם מוכנים להכיר בכך. הפעם זהו שר הפנים, משה ארבל, שבאופן מאוד משונה מתעקש לקיים את הבחירות ב-30 בינואר, ולא מוכן לאפשר את דחייתן פעם נוספת.
אכן, אי אפשר להשוות את מצבנו כעת, בחודש דצמבר, למה שהיה כאן באוקטובר. התנועה חזרה לכבישים, התלמידים חזרו ללימודים ואפילו הקניונים הומים שוב. אך תחושת החזרה לשגרה היא במידה רבה אשליה. רבבות חיילי מילואים משתתפים ממש ברגע זה בלחימה ברצועת עזה, ולא צפויים להשתחרר בקרוב ממילואים. גם בגזרת הצפון ממשיכים רבבות מילואימניקים לשרת, חלקם בתנאים קשים, ותאריך שחרורם הסופי ממילואים טרם נקבע. מדי בוקר מתעוררת מדינת ישראל כולה בחרדה: על כמה הרוגים נתבשר היום ומי הם יהיו? במצב כזה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לשוב ולחדש את מערכות הבחירות המקומיות מהמקום שבו הן נפסקו.
בתגובה לפניות אליו טען שר הפנים כי אין בעיה טכנית לקיים את הבחירות על אף המלחמה הנמשכת. את המילואימניקים המועמדים, הוא הוסיף, ניתן לשחרר משירות. אולם, מה שמשה ארבל לא מבין הוא שלא מדובר רק בחיילי המילואים המתמודדים בבחירות, הן על ראשות רשויות מקומיות והן על חברות במועצות הערים והרשויות השונות, אף שגם להם לא כל כך קל להשתחרר. האם השר ארבל באמת מאמין שמפקד פלוגה או מג"ד ינטוש את חייליו בשדה המערכה כדי לנהל קמפיין בחירות? האם זו ברירה הוגנת שראוי להעמיד את המועמדים הללו בפניה? ומה יעשה מועמד שהוא אמנם לא במילואים, אך פעילים מרכזיים מאוד במטהו, כאלו שלא ניתן להחליפם באחרים, משרתים אי שם בדרום או בצפון? ומי בכלל מסוגל לנהל קמפיין בחירות ראוי לשמו בימים טרופים שכאלו?
השאלות הללו, ורבות אחרות, לא זכו למענה של ממש, ועל אף זאת מתעקש שר הפנים לפעול במלוא המרץ לקיומן של הבחירות המקומיות ב-30 בינואר. קשה להבין את העקשנות הזו, דווקא מצידו של שר שהרבה לגלות שכל ישר וגמישות מחשבתית מרשימה במהלך הקריירה הפוליטית שלו, אך עוד לא מאוחר. ישנם עוד כמה ימים במהלכם ניתן לבצע את הדחיה, ולמנוע את הפארסה המביכה של קיום בחירות בזמן מלחמה.
