אנו חלק מ"משפחות השכול". אנו מחפשים שם אחר שיהלום אותנו. אנו מתפללים שנהיה ראויים לבנים ולבנות שלנו. הם היו גיבורים. הלוואי שיקראו לנו "משפחות הגיבורים".
נכנסתי לנחם את משפחת ניצן מהיישוב שילה כשישבו שבעה על בנם גלעד נחמיה הי"ד. שאל אותי יעקב, האב: מניין ניקח את הכוח להמשיך? וענינו זה לזה: אנו מקבלים את הכוח מהבנים שלנו. הדור שגידלנו עולה עלינו. דור שלא מדבר גבוהה גבוהה. דור צנוע, נחוש, מסור ומחבר בצורה מופלאה בין היכולת להתאמץ ולחיות חיים מלאים ובין הידיעה שלפעמים חייבים למסור את החיים המתוקים האלה. דור שיודע שרק מי שיש לו ערך שבעבורו הוא מוכן למסור את החיים – יש לו חיים משמעותיים. ספרי הנביאים מסתיימים בנבואת מלאכי, שעוד יגיעו ימים שבהם נראה תופעה מופלאה: "והשיב לב אבות על בנים" – האבות יסתכלו על הבנים ויקבלו מהם תעצומות נפש.
אני מרגיש שבכל התבטאות שלי דוחף אותי בננו עמיחי הי"ד שנפל בכרם־שלום ואומר לי: "אבא, אני מצפה ממך שתייצג אותי בכבוד ובגבורה". עמיחי ממשיך לחיות איתנו ממש. הוא חי איתנו בלב, במחשבות ובכל הדיבורים שאנו מדברים מכוחו.
במלחמה מנצח מי שיודע להפתיע. החמאסניקים הפתיעו אותנו בכל כך הרבה דברים. הם הצליחו לשבור את המצלמות שלנו, את החומות שלנו, את תוכנית המגננה שלנו. הם ידעו שלאחר שהם יפגעו בנו – אנחנו נגיב. הרי הם מכירים את תוכנית הסבבים שדרדרה אותנו למצבנו היום. הם הכינו את עצמם לכך. בינתיים הדברים מתנהלים לפי התוכנית שלהם.
החמאסניקים יודעים שאנחנו עם חפץ חיים. אנחנו שונאים כל כך מלחמות ומוות שזה גרם לנו לקנות את השקט של כאן ועכשיו ובלבד שלא להיגרר למלחמה. נמנענו מפעולות רבות רק כדי "לא להרגיז את חמאס". גם עכשיו הם חושבים שיוכלו לעורר את הרגישות שלנו לחיי אדם, לחיי החטופים, לחיי חיילינו, וכך להחליש את רוח הלחימה שלנו. הם בטוחים ששוב יפתו אותנו שלא ללכת עד הסוף כדי להרוויח את הכאן והעכשיו.
אנו יכולים להפתיע אותם רק בדבר אחד. עד עכשיו הם היו בעלי "עצבים של ברזל", והפעם הם יפגשו אותנו עם הרוח האיתנה שהתעוררה בקרבנו. הפעם אנו בטוחים שבנקודה זו נוכל להפתיע אותם. הפעם נצליח להרים את הראש ולרוץ למרחקים ארוכים. הכאב האישי והחשש לא יעצרו אותנו במלחמת האין־ברירה שאנו מצויים בה.
ערך הערבות ההדדית יבוא לידי ביטוי במוכנות של כל אחד באופן אישי להיכנס מתחת לאלונקה בשביל העצמת הכוח הלאומי שלנו. רוח הלחימה העממית לא תיתן למנהיגים למסמס את המחויבות ואת ההזדמנות להילחם עתה מלחמה אחת גדולה שתמנע עוד הרבה מלחמות בעתיד. הצעקה שלנו אינה "עכשיו, עכשיו, עכשיו", אלא "מחר, מחר, מחר". אנו מחויבים להתגבר על התנועה הטבעית שרוצה את ה"עכשיו", כדי שנזכה שמחר יהיו לנו חיים. המסירות הזאת נותנת משמעות וטעם גם לחיים שלנו עכשיו.
אנו כמשפחה שכולה למדנו מדוד המלך כיצד מתמודדים עם החלל שנפער בלב שלנו. דוד המלך חש את המפלה הצורבת שנחל עם ישראל במלחמתו נגד הפלישתים. המלך שאול ויהונתן בנו, שהיה האדם קרוב ביותר לדוד, נפלו במלחמה. בקינתו עליהם אין הוא מזכיר אותם בשלושת הפסוקים הראשונים. הוא פותח בקריאה לגיבורי ישראל: "ללמד בני יהודה קשת": ראשית כול הוא דואג שהמאמץ המלחמתי יימשך בלי הפסקה.
דוד המלך מבקש גם מבנות ישראל: "אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׁרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים". דוד פונה לבנות ישראל הרגישות כל כך וקורא להן לזכור שהאויבים שלנו צופים בנו. אל לנו להעצים את האויבים שלנו על ידי חשיפת רגישותנו ובכיינו. ודאי שזו מעלה גדולה לאהוב את החיים, אין אנו אכזריים וגסים כאויבינו הרעים. עם ישראל מתייחס לבנים שמסרו את הנפש ביראת כבוד, זה נותן כוח למשפחות שנתנו את היקר מכול. אבל בעת מלחמה גם אנו בעורף חלק מחזית המלחמה. גבורת ההתאפקות והצניעות היא מפתח גדול בניצחון שלנו ובהבראה הלאומית שאנו כה זקוקים לה.
אני מסתובב בקהילות רבות, במיוחד בקהילות השכנות לנו בבנימין, שומרון וירושלים. רבים מהחברים מגויסים ונמצאים בחזית. מדהים לפגוש את הנשים הגיבורות שנחושות לא פחות מהבעלים ומהבנים המגויסים. בניחום אצל משפחות שבניהן ובנותיהן נפלו במערכה כאבתי, ועם זאת – התעצמתי. הנופלים הם דמויות מיוחדות. בדרך כלל הם אנשים צנועים שבהסתלקותם מתנוצץ אור ענק שהיה צנוע בעת חיותם. גם ההורים השכולים והמשפחות מקרינים עוצמה ומתנחמים בידיעה שהקורבן שלנו אינו לשווא. בנינו רושמים עוד פרק מופלא בישועת ישראל ובתקומתו. את הסיפורים האלו כדאי לספר.
אמצעי התקשורת בעת מלחמה הם חלק מן המערכה. אנו שמחים שאין הם משתפים פעולה עם הסרטונים שמפרסמים מחבלי חמאס כדי להחליש את רוחנו. בקשתנו היא שבעת הזאת נעלה על נס את העוצמה הגדולה שמצויה בתוכנו. לכך אנו צמאים! 
