באיחור של כמה שבועות, צפיתי השבוע בכתבה ששודה בתוכנית "יהיה טוב" של רוני קובן ועומרי אסנהיים, על האלוף במיל' נועם תיבון בן השישים. בשמחת תורה יצא תיבון חמוש באקדח לכיוון נחל עוז, הרג בדרך מחבלים וחילץ פצועים, ובסופו של דבר הגיע אל הבית של הבן שלו.
אמיר תיבון שהיה נצור עשר שעות בממ"ד עם אשתו ושתי בנותיו מתאר: "פתאום אנחנו שומעים דפיקה על החלון של הממ"ד, ואז את הקול של אבא שלי שאומר: 'אמיר, אני פה. תפתח לנו את הדלת'". ואני כסטודנט לתסריטאות חשבתי שלא הייתי מעז לכתוב סצנה כל כך בלתי אמינה, ואם הייתי כותב אותה היו שולחים אותי אחר כבוד לשכתב אותה קצת.
עוד סיפר האלוף תיבון איך ביקש מדים מחיילים שפגש בדרך, כי חשש שאם יראו אדם מסתובב בלבוש אזרחי ונשק יחשבו שהוא מחבל; לאף אחד לא היו מדים מיותרים, אבל מישהו מצא לו ציצית ירוק-זית. "פעם ראשונה שאני לובש ציצית בחיים שלי". שוב, זה נשמע כך כל סימבולי וכל כך קיטשי, שלא היינו מעזים לספר את זה כסיפור. אבל מה לעשות, זה קרה באמת.
אינספור סיפורים
השנה השנייה של לימודי התסריטאות שלי התחילה, אמנם במתכונת מצומצמת וכשחלק מהחברים לכיתה מפונים מבתיהם בצפון ובדרום, או מגויסים. ומשבוע לשבוע אנחנו רק מדברים על העולם שנקלענו אליו, שגדול מעבר לכל תסריט. כמעט כל כיווני החשיבה סובבים סביב האסון שפקד אותנו לפני חודשיים וחצי, וסביב כל מה שקרה מאז. אחד החברים סיפר שהוא התחיל פעם לכתוב תסריט שבו מאה מחבלים עוברים את הגדר וחודרים לקיבוצים בעוטף עזה. זה נשמע לו כמו סרט אקשן אפוקליפטי אבל סביר, היום זה כמובן נראה כמו דמיון מוגבל, אף אחד לא יקנה כרטיס לסרט כזה. המאורעות שעברו עלינו יכולים לפרנס יותר מסרט אימה אחד, ויותר מטרגדיה גדולה אחת.
ולא פחות מהם, סיפורי הגבורה של היום השחור ההוא בעוטף, עולים על כל תסריט שמישהו דמיין. נמנה רק כמה סיפורים שנראים כמו סרטים הוליוודיים – עוז דוידיאן, שיצא לחלץ עשרות רבות של נמלטים מהמסיבה; הרבש"צים של העוטף – ענבל ליברמן מניר עם, אליה לילינטל מסופה, אליה בן שימול מכרם שלום וכל היתר, שצחקו עליהם שהם מורעלים וסתם מאמנים את כיתות הכוננות, ובסופו של דבר הובילו קרבות גבורה; הנער נועם דוד שיצא עם ראש המכינה שלו בשמחת תורה וחילץ פצועים רבים וגם הרוגים; כמה וכמה מקרים של לוחמים בודדים שבלמו עשרות מחבלים והרוויחו זמן יקר בשביל שהחברים שלהם יגיעו למקום מבטחים; לוחמות השריון שככל הידוע לנו הן הנשים הראשונות בהיסטוריה שהשתתפו בקרב שריון; ואפשר להמשיך ולמלא ברשימה הזו טור שלם.
אני יודע, במציאות של חצי מדינה מגויסת, מלחמה שגובה קרבנות רבים, פצועים ומפונים, נזק כלכלי ונפשי, צרות של סטודנטים לתסריטאות בכלל לא נמצאות על רצף הקשיים, החרדות והמשברים. אבל הזווית של תסריטאי אולי יכולה לתת מבט קצת שונה על המציאות שלנו, הבנה שהגיבורים שלנו הם יותר גיבורים ממה שהיצירתיות האנושית נוהגת לדמיין.
להוביל תרבות חדשה
רוב הטור היה הרהור על המצב, אבל אסיים אותו בתובנה מעשית יותר. הסרט על משפחת תיבון נשמע לי בלתי סביר כשהוא דובר עברית. אפילו הפיתולים הכי מופרכים בעלילה של "פאודה" לא הגיעו לרמות כאלה (אם כי לא היו רחוקים). אבל ברגע שאני מדמיין סרט פעולה אמריקאי על הסבא הקשוח ובוגר הקרבות שיוצא להציל את הנכדות שלו, הוא פתאום נשמע לי כמו משהו שיכול לעבוד על המסך.
לעיתים קרובות יש תלונות על סרטי המלחמה הישראליים – מאז "מבצע יונתן" של מנחם גולן, חלפו 45 שנה שלא הופק בהן סרט מלחמה פטריוטי טהור אחד, שבו לוחמי צה"ל מוצגים כגיבורים בלי כוכבית, ולא באופן ביקורתי או פארודי. אולי התקופה הנוכחית היא הזמן לשנות את זה.
לא רק כתבות וסרטים דוקומנטריים על קרבות הגבורה בשמחת תורה (ואחריה), הגיע הזמן לפתח עולם תרבותי של סרטים, סדרות וספרים בדיוניים, שרק מתכתבים עם המציאות. כמו שהאמריקאים לא מתביישים להציג קיטש, לוחמים גיבורים ודגל מתנפנף, הגיע הזמן שגם אנחנו לא נתבייש. יש לנו רק במה להתגאות.
