בהוראת הממשלה אוגדות של צה"ל משתלטות על כל שטחי A ועל הערים המרכזיות – חברון, ג'נין, קלקיליה, שכם, יריחו וכל האחרות. ישראל פותחת במערכה צבאית נגד אוכלוסייה עוינת המונה בערך 2.5 מיליון פלסטינים, שרבים מהם שואבים השראה ועידוד ממעשי הזוועה שעשה חמאס בעוטף עזה. החיילים הישראלים נשלחים לתוך הסמטאות במחנות הפליטים, בכפרים ובערים הצפופות, שם מחכים להם גם מנגנוני הביטחון המאומנים, שלוחמים כבר כתף אל כתף עם מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי בכובש הישראלי החדש־ישן.
כך אנחנו עלולים להיכנס לשנים של מלחמה אינסופית וטיהור השטח, שיעלו במאות או אלפי קצינים וחיילים הרוגים ופצועים. במקביל, לפי תוכנית סטרוק, ישראל תחיל ריבונות מלאה על כל שטחי יהודה ושומרון, תספח אליה אוכלוסייה פלסטינית ענקית ותטפל בבעיות היומיומיות של התושבים, מחינוך, רווחה ובריאות ועד תשתיות וביוב, והכול בתנאי מלחמה סיזיפית בטרור מול עם פלסטיני שיתאחד נגדנו.
אין בכלל שיעור לתקציבי המיליארדים, לכמות המשאבים, למאמץ הלאומי ולכוחות האדירים שישראל תשקיע במהלך ההיסטורי המטורף הזה, שבסופו נקבל רוב פלסטיני מהירדן ועד הים, לשמחתם של מאות אלפי המפגינים בפריז, בלונדון ובאוניברסיטאות ה־BDS בארצות הברית, שיחגגו את קיצו של הפרויקט הציוני.
אני מקווה שלא נגיע לשם, אבל בינתיים ראש הממשלה עצמו חוגג מדי יום את כישלון הסכמי אוסלו ומשתלח ברשות הפלסטינית. יש סיבות מצוינות לשנוא את הרשות המושחתת הזו שראשיה מכחישים שואה, לא מוכנים לגנות את מחבלי הנוח'בה, מהללים טרוריסטים ומממנים מחבלים על פי דרגות הרצח שביצעו באזרחים ישראלים. אבל יש גם סיבה טובה לבקר את נתניהו, שיודע כי תהליך אוסלו הציל אותנו לאורך שנים משליטה הרת אסון על עם אחר.
נתניהו כמעט לא עסק באוסלו בשנים האחרונות ולא ביטל את ההסכמים. עכשיו נוח לו להעלות את ההסכמים שנחתמו לפני שלושים שנה, לחבר אותם עם אירועי 7 באוקטובר ולפצוח בקמפיין פוליטי ציני כדי להרחיק מעליו עדות ואחריות, ואולי לגרוף עוד כמה מנדטים בבחירות הבאות, בקרב שנראה אבוד. לצורך העניין הוא גם מגנה כל דיבור על מדינה פלסטינית שתקום על חורבות עזה ובכלל, כי הסקרים שלו מלמדים על החשש הציבורי המוצדק כרגע מפתרון שתי המדינות. יש לו כבר סיסמה: "בלי חמאסטן ובלי פת"חסטן".
למה זה ציני כל כך מצידו של נתניהו? מכמה סיבות. ראשית, הסכמי אוסלו שינו את פניה של המדינה ותרמו לה רבות ברמה הביטחונית והכלכלית, ואני לא מתעלם מגלי הטרור הנוראיים שבאו עלינו באמצע שנות התשעים, אחרי החתימה על ההסכמים, שעלו במאות הרוגים. ישראל חוותה באותן שנים פריחה כלכלית שלא הייתה כמוה. ההסכמים פרצו את הדרך לחוזי שלום נוספים עם מדינות ערביות, בעיקר עם ירדן שמחזיקה את הגבול הארוך ביותר מולנו.
מעבר לזה, הסכמי אוסלו אפשרו פיתוח אדיר של התשתיות ביהודה ושומרון. דרכי גישה להתנחלויות וכבישים עוקפים נסללו בהשקעה של מיליארדים ואפשרו את הרחבת הערים וההתנחלויות. אני זוכר את אחד מראשי המתנחלים מבטיח שיצביע ליצחק רבין בבחירות, בזכות שדרוג הדרכים.
שנית, נתניהו עצמו תמך בהסכמי אוסלו, טיפח אותם לאורך השנים והמשיך בוויתורים טריטוריאליים, מה שעלה לו באיבוד השלטון ב־1999. בניגוד למה שחושבים, נתניהו מבין את הסכנה הלאומית שטמונה בשלטון ישראלי על מיליוני פלסטינים. בשנת 1988, הרבה לפני שקם חמאס, הוא כבר דיבר על דומיניון עצמאי שיקום ברצועת עזה. לאורך השנים הוא ניסה לקדם מדינה פלסטינית בדרכים ובווריאציות שונות, כדי להשתחרר מהכיבוש. הוא גם הצביע בעד תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה.
האויב המשותף
ביום רביעי טלפנו אליי ידידותיי הוותיקות נדיה מטר ויהודית קצובר, המובילות את תנועת הריבונות. הן רצו לדעת אם שיניתי את דעותיי בעקבות אירועי 7 באוקטובר והאסון הנורא שנפל עלינו. אמרתי להן שלא שיניתי שום דבר. ההפרדה בין שני העמים חיונית לקיומנו כאן. החטא הקדמון הוא שלא נפרדנו באמת מעזה. במקום להקים שם גבול בינלאומי ולהתייחס לעזה כמו לסוריה, מדינת אויב לכל דבר, המשכנו בקשר עם חמאס, העברנו כספים, הבאנו פועלים והקמנו מולם גבול דרדל'ה אחרי שחזרנו לגבולות 1949 ופינינו את כל ההתנחלויות.
קצובר ומטר שאלו אם הייתי רוצה הפרדה כזו גם ביהודה ושומרון. אמרתי להן שזה בלתי אפשרי היום בגלל ההתנחלויות וערבוב האוכלוסייה, אבל טוב שלפחות הרשות הפלסטינית קיימת ומונעת מאיתנו כיבוש מלא ואחריות אסונית למיליוני פלסטינים. קצובר אמרה כמובן שצריך להחיל ריבונות, להעלות מיליוני יהודים ארצה, לגרש את הפלסטינים מכאן, ואם זה בלתי אפשרי – להפוך אותם לאזרחים נאמנים של מדינת ישראל.
אמרתי לקצובר שכל האפשרויות שהיא מעלה אינן ניתנות למימוש. מיליוני יהודים מרחבי העולם לא עולים לגור ביו"ש, ואם מיליוני הערבים יהפכו לאזרחים ישראלים – כולנו נמצא את עצמנו במיעוט יהודי בתוך מדינה דו־לאומית. אפשר לנסות לסלק מאות אלפי פלסטינים לירדן, על בסיס תוכנית ההכרעה השנויה במחלוקת של סמוטריץ' וסטרוק, אבל אז ארצות הברית והעולם החופשי ייתנו לנו גט כריתות.
בהקשר הזה ביקשתי מקצובר ומטר לחשוב מה היה קורה איתנו היום בלי הסיוע האמריקני ובלי 207 נחיתות של מטוסים אמריקניים בכל יום, שפורקים בנתב"ג ציוד בהיקף אדיר לטובת הלחימה בעזה. בעצם, מוטב לא לחשוב.
ומילה לסיום. אסור כמובן לסמוך על הרשות הפלסטינית, ומוכרחים לשמור על עצמנו מפניה בשבע עיניים. אנחנו אכן נלחמים בג'נין ובטולכרם, כי אנחנו סומכים רק על עצמנו. אנחנו יודעים גם שהרשות הזו לוחמת בחמאס כי היא חוששת מפניו, ויש תיאום ביטחוני ותיאום ציפיות ואינטרסים לאורך עשרות שנים. זה המצב המורכב שנוצר כאן, ולא כדאי להפר אותו דווקא עכשיו.
