"מחנכת שנמצאת בלי בית כבר כמה חודשים מצליחה להגיע לבית הספר, להיות עם הילדים, ללמד ולהקשיב. בעיניי זה סיפור גבורה"
"בשבועות הראשונים חווינו דיסוננס מטורף בין חיים למוות", משחזר הס. "בחצי אחד של היום מנהלים הולכים לעשרות לוויות של תלמידים, ובחצי השני של היום אתה מדבר איתם על הקמת בתי ספר. בהמשך התמודדנו גם עם ההיערכות לחזרתם של הילדים החטופים. אחת מנקודות האור הייתה לדבר עם מנהלת שחזרה ממפגש עם תלמיד ששב מהשבי וחיבקה אותו. לצד הצורך ללמד ולייצר שגרת פעילות ככל הניתן, אנשי חינוך נדרשים בתקופה הזו להקשיב יותר, לחנוך, לתמוך בקבוצה ולנהל אותה".
אני מדבר עם הס השבוע כשהוא בדרכו לאחד מבתי הספר של המועצה הפועל במלונות ים המלח. השבוע חנך אגף החינוך של מועצת אשכול פנימייה באכסנייה של עין־גדי, עבור שכבת כיתה י"ב בתיכון האזורי. 160 תלמידי י"ב שעד פרוץ המלחמה חזרו מדי יום לביתם בסיום לימודיהם, החלו ללמוד בתנאי פנימייה.
"הפנימייה מיועדת לכל תלמיד שיבחר להיות בה", אומר הס. "זו בנייה תוך כדי תנועה, של פתרון שאף אחד לא תכנן אותו לפני המלחמה. התברר לנו שיש כאן צורך שצריך להיענות לו. שכבת י"ב מסיימת השנה את לימודיה בבית הספר, ובבית ספר מאוד משפחתי כמו שלנו, ה'ביחד' חשוב לה מאוד. ישנן גם כל החוויות הקשות שהם עוברים מאז שבעה באוקטובר ולא הסתיימו עד היום. הפנימייה תאפשר להם להיות ביחד, וגם תאפשר לנו לתת להם מענה בתחומי החוסן וללוות אותם כקבוצה. המחזור המסיים הוא תמיד המחזור שכולם נושאים אליו את עיניהם, ולכן זה חשוב לכולנו".
בית ספר אחר של אשכול פועל בקיבוץ עין־יהב בערבה. 180 תלמידים מהמועצה לומדים בבית הספר "אשכול בערבה", ופוגשים בו לא רק את המורים והמנהלים שהיו איתם בבית הספר, אלא גם את המאבטחים. הרצל אפרים מאבטח את בית הספר היסודי "שחר אשכול" כבר 16 שנה, ואשר טלקר מאבטח את בית הספר היסודי "מרחבי אשכול" כבר 11 שנה. שניהם תושבי אופקים שעברו להתגורר בערבה עם פתיחת בית הספר שם. משפחותיהם נשארו באופקים, אבל לשניהם היה חשוב להמשיך לאבטח את התלמידים כדי שירגישו ביטחון עם הצוותים המוכרים להם. המאבטחים מתגוררים בחדרי אירוח בעין־יהב, מקבלים את הילדים בבואם בבוקר לבית הספר, וגם מלווים אותם לפעילויות בשעות אחר הצהריים.
לעמיחי הס חשוב לדבר על גבורתם של המנהלים והמורים שלו בימים הללו. "לצד סיפורי הגבורה מאזור הלחימה בעזה, גם בשדה החינוך יש סיפורי גבורה. אנשים שנמצאים עמוק בתוך האירוע מגלים תעצומות נפש אדירות. מנהלות שאיבדו עשרות תלמידים ומכירות עשרות חטופים, מצליחות להחזיק צוות ולמלא את התפקיד החינוכי שלהן. מחנכת שנמצאת בלי בית כבר כמה חודשים, ויקירים שלה נפלו ונרצחו, מצליחה להתפנות ולהגיע לבית הספר, להיות עם הילדים, ללמד אותם, להקשיב להם ולהיות המבוגר המשמעותי. בעיניי זה סיפור גבורה".
בין הווה לעתיד
הס איננו תושב המועצה האזורית אשכול; הוא מתגורר בישוב המעורב שיזף שבמועצה האזורית רמת נגב. בשנה שעברה הוא ניהל את בית הספר הדמוקרטי במצפה־רמון, ולפני כן היה מורה ומחנך. לצד המענים המיידיים הוא נדרש, יחד עם אנשי אגף החינוך במועצה והמנהלים, לחשוב כל העת גם על עתיד החינוך באשכול לטווח הארוך. "אתה כל הזמן נמצא בשילוב של שני זרמי תודעה. מצד אחד אתה יודע שזו מלחמה ושהרבה דברים משתנים, ומצד שני כהנהגה חינוכית אתה מוכרח לשרטט דרך להמשך, ויחד עם הנהגת הרשות, לראות את הקצה ואת הנרטיב שבסוף חוזרים לאשכול. שני הזרמים הללו נמצאים כל הזמן בריקוד אחד עם השני".
בשבועות הקרובים יתבהר יותר להיכן כל יישוב במועצה ממשיך מהמלונות. חלקם ייעברו לישובים זמניים במקומות שונים, וחלקם ישאפו לחזור בהדרגה לבתיהם. גם המציאות העתידית מאתגרת את אגף החינוך של הס. "לפתרונות שאנחנו עובדים עליהם עם משרד החינוך, לתקופת הביניים ולתקופת הקבע, יש תפקיד מאוד חשוב בהנעת תהליך החזרה של התושבים, ודווקא מתוך הפיזור הנוכחי החשיבות שלהם הולכת ועולה. אנחנו משתדלים לחשוב על החינוך במועצה לא רק בעוד שלושה חודשים אלא גם בעוד שנה ושלוש שנים.
"לטווח הארוך, ברור כבר כעת שיידרשו לנו שני דברים מרכזיים. האחד הוא שתלמיד יגיע לבית ספר עם כיתות קטנות שמסוגלות להכיל ולראות אותו, ושיש בהן יותר ממבוגר אחד, כי חייבים לשפר את היכולת של המבוגר להיות בקשר אמיתי עם הילד. הצורך השני הוא לחזק, לתגבר ולתגמל את הצוותים החינוכיים. מגיעים להם כל ההוקרה והתמרוץ הכספי לעשות את מלאכת הקודש הזאת".
