צפיתי השבוע פעמיים בשלב השאלות במסיבת העיתונאים של נתניהו, גלנט וגנץ. כתב ערוץ 14 פתח את הפנייה לראש הממשלה בלשון הזו: "על פי הפרסומים, המתווך עמוס הוכשטיין, ש'הרס את היחסים עם סעודיה' לפי לפיד והביא את הסכם הכניעה בנושא הגז, האם ראוי שישמש כמתווך כרגע מול חיזבאללה?" עזבו את זה שכל בר־דעת מבין שהלחישה ההיא של לפיד הייתה הלצה, ולו בשל העובדה הפשוטה שהשניים פרצו בצחוק אחריה. מי מנסח ככה שאלות? לא מי שרוצה לקבל תשובות ענייניות.אחריו הגיעו כתבי שאר הערוצים והעיתונים ששאלו את נתניהו וגנץ עוד ארבע פעמים על הרעיון שישראל תרדוף אחרי חמאס עם הצעה לעסקה חדשה על אף הודעתם הרשמית שלא ידונו בלי הפסקת המלחמה, עוד פעמיים על הסכמי אוסלו, בקשה לתגובה על ריאיון של יולי אדלשטיין שבו רמז שלא יתמוך בנתניהו פוליטית בעתיד, שאלה על הרוטציה בתפקיד שר החוץ וכמובן – הדיסקית. פה ושם היו גם שאלות ענייניות על מדיניות, תוכניות המלחמה ומבט לטווח הרחוק, אבל הן היו המיעוט. התחושה היא שרוב השאלות נועדו בעיקר לקנטר. כך גם חלק מהתשובות.
במסווה של מילים יפות על שיח אחדותי, שר האוצר מנסה להתחמק מפגיעה בתקציבים היקרים לליבו וללב שותפיו
כלכליסט, עיתון שהפך לטוויטר, פרסם השבוע בכותרת הראשית: "סמוטריץ' רוצה לשדוד גם את החסכונות והפנסיות". בגוף הידיעה דווח שבאוצר בוחנים את ביטול הפטורים ממס בקרן ההשתלמות ובקרנות הפנסיה. כל כתב כלכלי מתחיל יודע שבמשרד האוצר חולמים כבר עשורים על ביטול הפטורים הללו, חושבים שמדובר בהטבה רגרסיבית (כלומר, שמיטיבה עם החזקים ולא עם החלשים) שמונעת הכנסות בסכומי עתק לקופת המדינה, אבל בעיתון זה כבר "סמוטריץ' רוצה לשדוד", לא פחות. השקעתי חמש שניות חיפוש בגוגל כדי לגלות שבאוצר הרהרו בקול בביטול הפטור גם בקורונה, ב־2017, במשבר הגירעון ב־2013, והתנגדו להצעה להרחיב את הפטור רק בקיץ האחרון. האמת? כבר לפני חודש וחצי פורסם שחלק מ"מחיר המלחמה" צפוי לכלול ביטול פטורים שונים ממס.
אם הקמפיינרים של כלכליסט צריכים סיוע, אגלה להם את שהם כבר יודעים: באוצר מבקשים כבר שנים לבטל את הפטור ממע"מ על פירות וירקות. הנה כמה כותרות שאפשר להשתמש בהן ביום פקודה: "סמוטריץ' בוזז מהעניים", "בצלאל נוגס בבצל", "בגלל סמוטריץ' לא נוכל לקנות עגבנייה" וכו'. לא צריך לחשוב שסמוטריץ' הוא שר אוצר טוב כדי לראות כמה הכותרת הזו היא נטו רעל בלי שום תרומה לשיח הגיוני. יום למחרת, הקריקטורה של עיתון הארץ, עוד מוסד שלא בדיוק מתמחה בסאבטקסט, הציגה את בצלאל סמוטריץ' מכייס קשיש עם הליכון לטובת נער גבעות. הרעל התפשט.
גם השר סמוטריץ' מצידו ניפק השבוע בבית הנשיא הצהרה יאיר־לפידית על הצורך "להרים את הראש מהטבלאות, מהתיאוריות הכלכליות, ולעשות כלכלה מאחדת". מה זה בכלל אומר? אליבא דסמוטריץ' "נצטרך לקבל החלטה אמיצה בנוגע ל־2024 – האם להיכנס לשדה המוקשים של סדרי העדיפויות ובהכרח להצית את אש המחלוקת, או למצוא את הדרך לדלג מעל שדה המוקשים הזה ולהתייעל, להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, ולעשות זאת בתוך מרחב של קונצנזוס".
קשה להסביר עד כמה זו הצהרה מנותקת, סתירה פנימית. תקציב המדינה הוא הוא סדר העדיפויות הערכי שלה. אם סמוטריץ' רוצה לבצע קיצוץ רוחבי בתקציב, שווה בשווה בין ההוצאות השונות, הוא לא עושה "כלכלה מאחדת" אלא פשוט משמר את סדר העדיפויות הקודם, זה שנקבע בחוק התקציב שהעבירה הממשלה הנוכחית. אין פה שום "מרחב של קונצנזוס" אלא פשוט מרחב קואליציוני. במקום דיון ענייני בסעיפי תקציב נחוצים וכאלה שפחות, שר האוצר מנסה להתחמק מפגיעה בתקציבים היקרים לליבו וללב שותפיו במסווה של שיח אחדותי. למה זה קריטי? כי פה כבר הגענו למספרים הגדולים באמת.
בוויכוח הרועש על הכספים הקואליציוניים של 2023 תמהו רבים מדוע סמוטריץ' לא מצא לנכון לקצץ הוצאות כמו 77 מיליון שקל ל"תרבות חרדית בחינוך", 15 מיליון ל"הנצחת מורשת גנדי", 27.3 מיליון שקל ל"תוכנית נגד נשירה בישיבות חרדיות", או 88.3 מיליון ל"חיזוק הזהות היהודית בקרב סטודנטים, חיילים, חיילים משוחררים". זו אכן בושה גדולה. אבל כל הפער בין הצעת האוצר לקיצוצים בפועל, כל הוויכוח, היה על כמה מאות מיליונים בסך הכול. זהו סכום עצום, אבל למען הפרופורציות: תקציב המדינה לשנה עומד על יותר מ־600 מיליארד שקלים, ועלות המלחמה צפויה להגיע לכ־150 מיליארד שקל לפחות.
האתגר האמיתי הוא בקיצוץ ב־2024. אחרי הפארסה עם ההודעה על מס המשקאות הממותקים, סמוטריץ' הסביר השבוע בישיבת סיעתו ש"צריך יהיה לייצר סדר עדיפות עדכני, אבל אסור לטפל כרגע בציבור בהלם – קיצוצים וגזרות. הציבור קיבל מספיק מכות הלם". שוב, מילים יפות שמחביאות מאחוריהן אמת עצובה. אם שר האוצר מתכנן לממן את המלחמה רק מהגדלת הגירעון, הוא יפיל את התיק על ילדינו ונכדינו עשרות שנים קדימה. הסכומים שנכתבו קודם מבהירים שהוא חייב לקצץ, והמון, במקום לנסות להכין נפשית את הציבור ל"כלכלה מאחדת" שבה אין קיצוצים כואבים, אין ביטול משרדים מיותרים ואין פגיעה בעמותות של אנ"ש.
ושוב הפער המתסכל בין רמת הדיון האידיוטית ובין הצורך הבהול בשיח ענייני שיקדם את המציאות. בפועל, הציבור קיבל השבוע בלי נימוק את הקפאת הרפורמה בחקלאות, מה שימנע מכולנו הורדה של מחירי הפירות והירקות, בעקבות לחץ של שר החקלאות דיכטר. זו לא מכת הלם? אם יש משהו שהמלחמה הזאת לימדה אותנו הוא שבהיפוך גמור לאזהרות העסקנים ששמענו כל השנים, "הביטחון התזונתי" שלנו דווקא תלוי ביכולת לייבא מחו"ל תוצרים חקלאיים. 70% מהעגבניות מגיעים מעוטף עזה, וכך עוד המון ירקות, וכבר מדברים על מחסור ומחירים בשמיים לקראת סוף החורף.
אוסלו זה כאן
גם החייאת הוויכוח על אוסלו וההתנתקות מתנהלת בין אותם שני מגפונים צרחניים ולא ענייניים. בחלקים ניכרים של התקשורת הישראלית עצם אזכור התוכניות הללו, שיצרו דה־פקטו את תמונת המצב ברצועת עזה, מתקבלת בגלגולי עיניים ואנפופים של חוסר נוחות. מנגד, באגפים ידועים אחרים שאלת אוסלו הפכה לחזות הכול. ובכן, לטעון ששאלת אוסלו וההתנתקות היא איזה מוצג מוזיאוני שאין לו קשר למלחמה – זה די אידיוטי. לטעון שזו השאלה היחידה, או אפילו העיקרית, בחקר המחדל שהוביל למלחמה – זה לחשוב שאנחנו אידיוטים.
הוויכוחים האינסופיים על אשמת הדרג המדיני מול הדרג הצבאי הם כסות לאמת הפשוטה שביחס לרצועת עזה שני הצדדים תמכו באותה מדיניות בדיוק. בין מזוודות הכסף של נתניהו להעברות הבנקאיות של בנט ולפיד לא היו הבדלים משמעותיים, והתפיסה שהולידה את שתיהן נתמכה בקול גדול על ידי כל אגפי מערכת הביטחון. רוב מתנגדי נתניהו שמאשימים אותו עכשיו בחיזוק חמאס, תמכו בזמן אמת בהעברות הומניטריות, ושיבחו את האיפוק שלו ביחס לדרישות "הימין הקיצוני" לחומת מגן בעזה שתעלה במחיר כבד של חיי חיילים, כפי שעינינו רואות ודומעות בימים אלה.
תומכי נתניהו, לעומתם, הולכים רחוק כל כך בתיאוריות המורכבות שלהם על ניקיון כפיו בנוגע לעיצוב המדיניות מול עזה בשנים האחרונות, עד שהגיעו לאבסורד. ממקרא דבריהם על השפעת המצב שירש מאולמרט ושרון ועל יחסי הכוחות בין רה"מ ובין מערכת הביטחון, עולה שראש ממשלת ישראל הוא פונקציה כה חסרת משמעות ונטולת יכולת ממשית להשפיע על המציאות, עד שקשה להבין מדוע אכפת להם כל כך מזהות האדם הספציפי שאוחז בתפקיד הזה.
אלה היו חיינו גם עד שמחת תורה. מי שנתנו את הטון בוויכוח הציבורי הן שתי קבוצות בעלות אובססיה לא פרופורציונלית לבנימין נתניהו, וככל שהוויכוח הפרסונלי גובר – כך הדיון הענייני על מדיניות הולך ודועך. אבל האם אנחנו חייבים להמשיך לחזות בדעיכה שלו גם אחרי האסון שפקד אותנו? יכול להיות שאין מוצא מזה. ייתכן שבעידן הרשתות החברתיות והתקשורת הנוכחי לא ייתכן מצב של "שקט יורים", לפחות לא במלחמה כה ארוכה. אנחנו רואים כיצד גם מדינות אחרות במערב הולכות ומאבדות את היכולת לנהל ויכוח ציבורי סביר במרחב הפומבי. ואצלנו, לְמה כבר אפשר לצפות אחרי שנה של הכנה מנטלית למלחמת אזרחים, ולפניה ארבע שנות משבר פוליטי חסר תקדים? הפטרייה שלנו חזרה.
הפלסטיני הנכון בדרך
בתוך כל הקקופוניה הזאת, הלך הרוח המרתיח ביותר הוא זה שמייחס משיחיות לימין הביטחוני. כן, יש משיחיים בישראל. מתהלכים בקרבנו אנשים שמוכנים לגרור את כולנו להרפתקאות מסוכנות רק בשם אמונה יוקדת בתרחישי קיצון שאין להם אחיזה בריאליה. מדובר למשל באנשים שמציעים לנו להפקיד את ניהול רצועת עזה בשנים הבאות בידיים פלסטיניות, חדשות או ישנות, ולקוות שהפעם, איכשהו, אולי, זה לא יסתיים ברקטות על אשקלון וחדירות לבארי. שאם רק נמצא את הפלסטיני הנכון, המנהיג שמאזן באופן פלאי בין שנאה מספקת לישראל כך שלא יאבד את אהדת הקהל, ובין אהבה מספקת לצה"ל ולשיתוף הפעולה, נוכל להגיע בזמן הקרוב לשלום אמת. זו אמונה במשיח, כמעט בהגדרה.
כן, יש אצלנו משיחיים. אנשים שעדיין מדברים על החשש מ"שקיעה בבוץ העזתי" בזמן שכולנו שקועים עמוק כל כך בבוץ הזה, שקשה להבין איך נשאר להם מקום להניע את הלסת. אנשים שגם אחרי יום אחד עם 1,400 נרצחים, עם יישובים שנכבשו על ידי כוח עדיף מצה"ל, ותושביהם נטבחו בסיפורים שמזכירים את השואה – מבחינתם עדיין הסיוט הגדול ביותר שאפשר לדמיין הוא רצועת ביטחון שחיילים נפגעים בה מדי פעם, או ניהול רשות המים של העיר עזה.
יש לנו גם משיחיים שחשים משום מה תחושת עליונות מוסרית ואינטלקטואלית על מפוקחים וחכמים מהם. שמעזים לנזוף בהורי חטופים ש"אתה בחרת להקריב את הילד שלך כי נקמה וכבוד לאומי חשובים לך יותר", ולפעמים מוסיפים בנימוס מזויף: "זו בחירה לגיטימית". הם אפילו לא שמים לב שזה לא עימות בין אהבת אדם לאהבת האדמה, אלא בין הצלת חיים של רבים וזרים מול מעטים וקרובים. או כמו בניסוח העדין להפליא של איריס חיים, אמו של יותם ז"ל שנהרג מאש כוחותינו בטרגדיה הבלתי־נסבלת בשג'עייה: "אני רוצה את הילד שלי, זה ברור. כל אחד רוצה. אבל אני גם יודעת להסתכל טיפה מעבר".
יש משיחיים כל כך סהרוריים, שבמרוצתם לומר אמן אחרי כל רעיון שיוצא מהבית הלבן או מפרשנים מסוימים בניו־יורק טיימס, הם שוכחים לבדוק את התאמתם למציאות שכל ישראלי מכיר. הם מדברים על אוכלוסיית עזה כקבוצה מובחנת ומנותקת לגמרי מ"החמושים של חמאס", ומתעקשים על כל מיני פתרונות הומניטריים קסומים אך חסרי כל היתכנות במציאות הממשית. חלקם אפילו מצליחים להבטיח בפרצוף רציני ש"המודיעין הישראלי יוודא ששום גרגר סיוע לא זולג לפעילי הטרור", ולא מתפוצצים מצחוק. עד כדי כך הרעיון המשיחי יוקד בקרבם. באחוזים ניכרים, אלה אותם אנשים שבויכוח על ההתנתקות הסבירו שאם תשוגר עוד רקטה אחת לישראל תהיה לגיטימציה מוחלטת, פנימית ובינלאומית, לכיסוח רצועת עזה, שהרי הנשיא בוש הצהיר, והאלופים במיל' התחייבו.
כנראה שככה זה בארץ הקודש. היתה תאונה למדינה, גם משיח קפץ והודיעו שהוא נהרג, אבל מאמיניו האדוקים עוד צועקים "יחי אדוננו" בכל הטקסים. מה שמשונה אצלם זה הצורך הקומפולסיבי להרגיש שכל הסיפור הוא איכשהו רציונלי, ולכנות בשמות את כל האחרים. פסיכולוגים קוראים לזה השלכה, ביהדות פשוט אומרים שבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא.
