התקווה הקלושה שממדי הרשע של חמאס במתקפת הפתע של שמיני עצרת יביאו להתפכחות בינלאומית נמוגה מזמן, ובכל זאת, התמיכה שזוכה לה הארגון האולטרא־נאצי הזה מצליחה להפתיע. סקר שפרסם לאחרונה מכון הסקרים האריס בשיתוף אוניברסיטת הרווארד מלמד שרוב צעירי ארה"ב – כן, ארה"ב – מאמינים שהפתרון לסכסוך בארצנו הקטנטונת הוא העברת השלטון כאן לידי חמאס. לא, לא סתם שלטון פלסטיני שונא ישראל, לא הרשות הפלסטינית ששמטה מידיה אפילו את עזה, כשזו ניתנה לה על מגש של כסף ושל דם חיילינו. שלטון חמאס, לא פחות. 51 אחוז מהאמריקנים בגיל 18 עד 24 מאמינים בפתרון טרוריסטי זה, כאילו לא שמעו על מעללי הנוח'בה או על תורת הגזע מבית היוצר של הג'יהאד האסלמי. 32 אחוז מהנשאלים מאמינים באופטימיות בפתרון שתי מדינות, ו־17 אחוזים סבורים שמדינות ערב האחרות צריכות לקלוט את הפלסטינים.
אכן, דור העתיד של ידידתנו הטובה ביותר, שנסחפת בשיטפונות הפרוגרס למחוזות הזויים וקיצוניים, מאמין שארגון טרור חשוך ורצחני צריך לשלוט על כעשרה מיליוני אזרחים ישראלים, מהם כ־8 מיליוני יהודים. בעולם שבו המיעוט תמיד צודק, גם אם הוא רוצח מתועב שבז לכל ערכי החופש והפרוגרס שבשמם הוא זוכה לפופולריות בעולם המערבי, למה באמת שלא ישלוט על הרוב? אפליה מתקנת, אתם יודעים. מתברר שהצעירים והבוגרים של הקמפוסים שטופי המוח לא סובלים מבורות או מפערי שפה מול חבריהם מהאסלאם הרדיקלי. זה לא שהם לא מכירים את המפה, ולא מבינים את משמעות ה"פרום דה ריבר טו דה סי". גם כשהם מבינים היטב, הם פשוט לא מאמינים שיש לנו זכות קיום במרחב הזה, או אולי בשום מרחב. תורת הנרטיבים הגאונית מצליחה לגרום להמונים להאמין שאם נרטיב אחד מתמסכן דיו, הוא רשאי להשתמש בכל פעולה תת־אנושית כדי לממש את זכותו לפגוע בחזק ולהשתלט עליו. שום סרטוני אימה וזוועה לא ישכנעו אותם, הם בסך הכול יתפתלו רגע אחד יותר מהרגיל כדי להצדיק את העוולה. ככלות הכול, מטחי טילים על מחוז שלם לאורך עשרים שנה היו אמורים להספיק להם כדי לגנות את המתקיפים ולעודד תגובה הולמת מצד המותקפים. אבל לא, לא בקולג' שלנו.
הפרומו היה שם כל הזמן. מאותם קמפוסים מעוותי־מציאות מגיעות לרשתות החברתיות שאלות הזויות, כמו איך ייתכן שהקרבות בעזה הוגנים אם לישראל יש כיפת ברזל ולעזתים לא (כי הם לא צריכים אותה כל עוד הם לא מתחילים), למה לישראל יש מדינה ולהם לא (כי הם העדיפו בעקביות לוותר עליה ובלבד שלנו לא תהיה), ואיך זה שהנרטיב שלהם נשמע טוב יותר (כי הם שקרנים מקצוענים). המערב הפרוגרסיבי מצפה שבמשחק הקטאן הזה נאפשר ליריב הרצחני שלנו לזרוק את הקוביות שוב ושוב עד שתתקבל התוצאה הרצויה לו, שנספק לו כל משאב שעולה על דעתו ועל חשבוננו, ושנשלם לו פרוטקשן כדי שלא ישים עלינו שודדים. כל חריגה מכללי הפרוגרס מקנה לו את הזכות להפוך את לוח המשחק על שאר המשתתפים, ואם על הדרך יוצא לו לרצוח, לענות ולאנוס כמה מהם, אז שיהיה.
בתנועת הפוך על הפוך מרהיבה, העולם המתיימר להיות מתקדם מיישר קו עם הסטנדרטים הפרימיטיביים ביותר המצויים בקרב בני אנוש. אלה שבגדו בכל יסוד מוסרי והומני במתקפת הטרור, אלה שחרגו מכל תו תקן של דיני המלחמה, זוכים לתמיכה מופרכת ומדהימה למדי מצד מי שתופסים עצמם כמובילי העולם הנאור. לקרב התודעה הזה ישראל צריכה להגיע מוכנה, רגע לפני שבוגרי הפקולטות לנרטיביים שקריים יתפסו את עמדות המפתח בבית הלבן.
דע את האויב
זה חוזר על עצמו כמו מנטרה, משמש כמעט כהמנון הימים הקשים האלה. המנון בלי לחן, עם מעט מאוד מילים ומסר אחד. "תעשו שהמחיר הכבד לא יהיה לשווא", מתחננות המשפחות השכולות. "תעשו שהמחר לא יהיה דומה לאתמול", מבקשים ניצולי הטבח והמפונים. "תדאגו שנתעורר למציאות אחרת", דורשים אנשי המילואים הרחוקים ואנשי העורף הנשחקים. והם כולם מבקשים בעצם את אותו הדבר: שתהיה משמעות לצונאמי הזה שעובר עלינו, שיהיו לקחים אמיתיים. אנחנו כבר נעשה את העבודה, מכריזים הצעירים בחזית הלוחמה וההתנדבות, רק תדאגו שיהיה לזה טעם, גם אם לעולם לא נבין למה כל זה קרה. והם כולם מבקשים דבר אחד: הקץ לסכסוך בינינו.
כן, הם רוצים כמובן את חיסול חמאס והקמת רצועות ביטחון מעובות היטב מדרום ומצפון. הם דורשים נוהלי עבודה חדשים, נקיים מקונספציות ישנות וממשאלות לב לא מציאותיות. אבל למרבה ההפתעה, לא זו הדרישה המרכזית שלהם, לא זו הבקשה שדחוף להם לומר למיקרופונים המופנים אליהם ברגע נדיר של חשיפה. הם לא מבקשים שנחדש את שיר לשלום, הם מבינים שלא באמת בחרנו לחיות על החרב. בינינו, הם מעולם לא דרשו שנקיים הבטחות דמיוניות. הילדים של חורף 73' לא כתבו את המילים "הבטחתם יונה", הם רק שרו אותן בלהקה צבאית, בפקודה. אלה המבוגרים של 73' שכתבו והלחינו את הטראומה שלהם, ורקמו לדור הבא מקסמי שווא. עכשיו אלה הילדים שלהם שרצים בשוחות, מנסים להזיז תפיסות ביטחון של צבא שנבנה במשך שלושה עשורים תחת עננת חלום על מזרח תיכון חדש, בלי לברר אם השכנים באותו מזרח תיכון שותפים לאותו חלום. הם מתחננים עכשיו שנעשה הכול כדי שהתהום הישראלית שאליה הידרדרנו בשנה האחרונה לא תִשנה, אבל אנחנו לא עושים. אנחנו לא עושים מספיק. אנחנו כמעט לא עושים כלום.
שמונה מיליוני מומחים מקלידים לתוך רשתות חברתיות את משנתם הביטחונית שהיא־היא הפתרון הנכון. כל שולחן שבת – מועצת ביטחון. כל פרלמנט רחוב – קבינט מלחמה. לא צריך מפות ולא מודיעין. "ראינו מה שווה המודיעין בשבעה באוקטובר", הם מצחיקים את עצמם, בדרך לעוד פריסת כוחות דמיונית שהגו על בסיס שלוש שנות שירות צבאי שהסתיימו לפני עשרים שנה. שמונה מיליון גדולי האומה מסבירים מדי יום ברשת ובפינות קפה בעבודה איך כולם מטומטמים חוץ מהם. איך אסור לוותר לחמאס, אבל קודם כול לא לוותר למתנחלים ולסמולנים ולדתיים ולליברלים ולישראל הראשונה והשנייה ולישראל בכלל.
כל אסון מגויס למטרת־העל המעוותת הזו, כל נושא מלכד מנוכס מיד לקדושת הקרע – הטבח והחטופים, הירי הדו־צדדי ומצוקת המפונים. ביחד ננצח, כמובן. על זה כולם מסכימים. נשארה רק מחלוקת קטנה אחת: ננצח את מי.
