הדבר הכי קל אחרי אחד־עשר שבועות של מלחמה הוא למתוח ביקורת מהעורף על אופן ההתנהלות בחזית: איך זה שצה"ל איטי כל כך, וטרם גרם לחמאס להניף דגל לבן? מדוע לוחמי גדוד 17 לא ידעו ששלושת המחבלים עם הדגל הלבן בשג'אעיה הם בעצם חטופים? למה בחאן־יונס חיל האוויר לא מפציץ כמו בבית־חנון או בעזה? ומי יבטיח לנו שצה"ל באמת שולט בג'באליה, כמו שדניאל הגרי בישר ביום שלישי, אחרי שכתבים צבאיים דיווחו לכאורה כבר לפני שבועיים שצפון הרצועה בידינו?
צה"ל, זה ברור כעת יותר מאי־פעם, אינו פרה קדושה. הוא יזדקק לשנים רבות כדי לשקם את האמון הציבורי בזרוע המודיעין שלו וביכולתו הנפשית להכות באויב לפני שהוא מכה בנו, כמו היכולת שהייתה למטכ"ל 67'. אבל לפי שעה אין לנו צבא טוב יותר ומסור יותר, וגם לא הצעות חלופיות לאופן ניהול המערכה. רב־אלוף הרצי הלוי והמטה הכללי מפקדים עליה באופן מושכל, כפוף לאילוצים המדיניים הקשים ולתנאי הפתיחה הנוראיים. עם זה צריך ואפשר לנצח, ועם זה הם כבר מנצחים. עובדה: איש ממחבלי הנוח'בה שפלשו הנה בשמחת תורה לא נותר חי או חופשי בשטחנו. שאר אנשי חמאס מתחבאים עכשיו ברובם מתחת לאדמה. אם לא נסתכל כל רגע בשעון, במוקדם או במאוחר צה"ל ישלוף אותם משם או פשוט יקבור.
שדרות עכשיו
לפני שבועיים הומלץ פה לתושבי שדרות לחזור לאלתר הביתה, בלי להמתין להחלטת ממשלה. אחדים מהם לא אהבו את ההמלצה הזו. יוכי, תושבת העיר זה 15 שנה, כתבה לי ש"אין שום סיבה שילד בשדרות יחזור לאזור המלחמה הזו בשביל שלכם תהיה נחת ששדרות לא נטושה". היא הבהירה ש"אנחנו לא נחזור עד לשקט מוחלט".
ובכן, יוכי היקרה, חוששני שלעולם לא יהיה שקט מוחלט, לא בשדרות ולא בשום מקום אחר בארץ. אם ממשלה כלשהי בישראל תבטיח לכם אי־פעם שקט מוחלט, זה יהיה שקר מוחלט. ב־1982 הרבה אנשים כעסו כשבכיר המוסד לשעבר רפי איתן דיבר על מאה שנות טרור, אבל היום נראה שאיתן המנוח צדק. אלה הם חיינו בזמן האחרון ובעתיד הנראה לעין. גם בשדרות.
מאז ההתנתקות היא החליפה את יישובי גוש קטיף בתפקיד בשר התותחים של ישראל מול עזה. בשמיני עצרת השנה כמעט נכבשה, אם כי לא נהרסה כמו אחדים מקיבוצי העוטף. לתושבים יש לאן לחזור. פינויים בתחילת המלחמה היה מהלך סביר לנוכח הסיכון הביטחוני, אך בינתיים חלה תמורה לטובה. צה"ל כבש את צפון הרצועה. במקום בית־חנון ושג'אעיה יש עכשיו רצועת ביטחון. רבע צה"ל נמצא בה. בניגוד לפקפוקים המוקדמים – מימין ומשמאל – אוגדותיו מסתערות גם על חאן־יונס; לאט לאט, עקב בצד אגודל, במחיר כבד, תוך גילויי גבורה שמותירים את כולנו פעורי פה ואסירי תודה, עד להכרעה בעזרת השם. אז מה אפשר לדרוש יותר?
פינוי שדרות הוא הישג מבעית של חמאס, תקדים הרה־אסון. אם יתארך על פני כל החורף, אולי ייעשה בלתי הפיך. התושבים נמקים בעשרות בתי מלון מרוחקים, בני הנוער משוטטים באפס מעשה, ושלל אויבינו משתוקקים לחקות את ההישג הזה בגזרות אחרות. בגליל הם כבר הצליחו לחקות. אבל להבדיל מהגליל, המצב הביטחוני בדרום השתפר משמעותית מאז פרוץ המלחמה. באשקלון הסמוכה התחדשו שלשום הלימודים, למרות האזעקות מעת לעת. אם תושבי שדרות ימשיכו לתבוע שקט מוחלט בתמורה להסכמתם שלהם לשוב הביתה, הממשלה תעדיף לממן את השארתם במלונות עוד ימים רבים, מפני שבמצבה הפוליטי העגום אין לה כוח לסרב. עיניה נשואות אליהם, ולא ההפך. עיני כולנו. תושבי שדרות היקרים ושאר יישובי האזור שלא נהרסו במלחמה, הגיע הזמן לחזור הביתה, בראש מורם.
