זו לא תקופה לחוויות אישיות. בזמן שמיטב בנינו מסתערים למען קיומה של המדינה, נראה לי קצת לא קשור לשתף בביצועים של העולל בחוג כדורגל ובוויכוחים ביני לבין ד"ר זמרי אודות השאלה האם הבחירה בתופים ככלי נגינה לזאטוט, דנה אותנו לשנים של רעש בלתי נסבל ושכנים כועסים. ובכל זאת, מה לעשות, לחיים יש נטייה לקרות, ובעודי בוהה השבוע ברמזור שהתחלף לירוק ברחוב הירדן ברמת־גן גיליתי שעם כל הכבוד לרצון שלי לכתוב על הלאומי, לפעמים חוויות אישיות פשוט מתנגשות בך מאחורה. או במקרה הזה, ניסאן.
עוצמת המכה הייתה די רצינית. כזאת שהעיפה לי את הראש ולא בקטע של סרטון של מחבלים כנועים בג'באליה. לקח לי רגע להתאושש, התקדמתי כמה מטרים ועצרתי בצד. שטויות, אמרתי לעצמי. נצא החוצה, נחליף פרטים, נמלמל אחד לשני "שאלה יהיו הצרות שלנו", ונמשיך הלאה. אז זהו, שפחות. הרכב שנכנס בי מאחור פשוט המשיך בנסיעה כאילו אין מחר. ניסיתי לצלם אותו במהירות אבל הייתי על מצב סלפי כך שבמקום לוחית הרישוי של הפוגע, יש לי תמונה שלי מבוהל ומטולטל למזכרת. אמנם רמת־גן היא לא עזה, אבל הרגשתי שנפגעתי ממארב של נ.ס נגד סוזוקי. התחלתי לנסוע אחריו אבל הוא נעלם באופק.
לפתע עקפה אותי מכונית, והנהג סימן לי לעצור תוך שהוא שולף את הטלפון שלו אל מחוץ לחלון. מתוכה יצאו ארבעה בחורים צעירים וחביבים, ערבים יש לציין. אחד מהם ניגש אלי, בעוד ששלושת האחרים ניגשו לאחורי הרכב שלי וחזרו עם הערכת נזק מדויקת: "פירק לך את הבגאז'". הבחור שניגש אלי שלף את הטלפון והראה לי שהספיק לצלם את הרכב הפוגע. ביקשתי ממנו שישלח את התמונה, אמר שהוא מעדיף שאצלם אותה מהטלפון שלו. שאלתי אם יסכים לתת לי את הטלפון שלו למקרה שאצטרך עד, אמר לי שהוא מפחד להסתבך. וואלה, לא שאלתי שאלות. צילמתי את המספר, הודיתי להם על האזרחות הטובה והרגשתי שעשינו שלום קטן, כמו כל נודניק שעובר חוויה טובה של דו־קיום.
השעה הייתה חצות, אבל הייתי עצבני ממש. אז בניגוד לטבע שלי שקרא לי להתייאש, ניגשתי לתחנת המשטרה הרחוקה ממקום מגורי כדי להגיש תלונה. חדור מטרה ניגשתי ליומנאית המנומנמת שקיבלה אותי בסבר פנים יפות ואחרי שתיארתי לה במשך רבע שעה את כל המקרה בפרוטרוט (ככה כותבים את זה?) הסבירה לי שתאונות דרכים זה רק בבוקר.
אז חזרתי בבוקר. התחנה רחשה, מילאתי כמה טפסים והמתנתי לתורי בטחנות הצדק בעודי מצייץ ברשתות אודות התאונה. מול חדר ההמתנה ישבו שני חוקרים, שהתווכחו מי ביניהם אחראי היום לשמור מחוץ לתחנה עם נשק. מסתבר שגם בחוויות פרטיות וחסרות חשיבות המציאות מתעקשת להזכיר שהיא קיימת. ברחבי התחנה בבני־ברק היו תלויים שלטים עם דמותו של אמיר ח'ורי, אותו שוטר גיבור שהסתער רכוב על אופנוע כדי להציל אנשים בפיגוע בבני־ברק ונהרג. חשבתי לעצמי שאנחנו חיים בתקופה כל כך מאתגרת שתקופות של פיגועים נוראיים "רגילים", נראות פתאום נורמליות. קונספציה, כבר אמרנו.
בסמבוסק ננוחם
שוטר חביב לקח ממני תלונה והסביר שהוא מעביר אותה לחוקרי תאונות דרכים ושייצרו איתי קשר. הודיתי לו וקפצתי משם לבית חולים. האמת שקמתי לא משהו, הצוואר כאב ממש וחשבתי שלא יזיק לבדוק שהכול בסדר. כשהגעתי לשיבא, הרגשתי כל כך מטומטם. מחוץ לחדר המיון ישבו המון משפחות לצד פצועים צעירים. חבורות של חיילים על מדים, ליד חבר שמעשן סיגריה על כיסא גלגלים. אמיצים כאלו יושבים שם, ואני מגיע להטריד את המערכת עם צוואר קצת תפוס. עשיתי אחורה פנה, לא לפני שבחור צעיר עם תחבושת על הרגל אמר שהוא נפצע קל ועוד מעט חוזר, אבל לפחות יוצא לו עכשיו לראות קצת "פטריוטים".
ארבע שעות חלפו מאז הגשת התלונה ועדיין אין פענוח. טחנות הצדק טוחנות לאט. התקשרתי אל סוכן הביטוח שלי ועדכנתי אותו בפרטי המקרה. הוא אמר שינסה לפענח באמצעות מספר הרכב במי מדובר ושאגש לחנויות ברחוב לבדוק אם יש שם מצלמות. האמת שממש מול מקום התאונה הייתה מאפייה, אז ניגשתי ושאלתי אם יש שם מצלמה. הבחור אמר שאין, אז אמרתי באכזבה שאקח סמבוסק פיצה ושני בורקס פטריות. בפחמימות ננוחם.
שמונה שעות לתוך האירוע, ועוד אין פענוח. איפה 433 כשצריך אותם, איפה משיגים פה עד מדינה, למה לא מפעילים תרגילי חקירה, איפה האזנות הסתר, מעקבים, יכולות מודיעיניות. כלום, נאדה. האם יש בכלל שם לתיק? אני רוצה שם, משהו חזק כזה. "שביל הבריחה", "נקמת הסוזוקי", תנו לי משהו טוב, לא כמו התיקים המעפנים האלה עם המספרים של ביבי.
ואז, בעשר בלילה, טלפון. אישה בוכה, לחוצה. 'יותם, קראתי את הציוץ שלך על התאונה'. לא אכנס לפרטי השיחה, רק אומר שמדובר באישה יקרה, שנלחצה מטעמים שיהיו לכולנו מאוד מובנים, בטח בתקופה כזאת. היא התנצלה אלף פעם, ואז עוד אלף. מודה, אם לא היינו בתקופה שכל כך מכניסה לפרופורציות ייתכן ולא הייתי ממהר לסגור את הסיפור, אבל למי יש כוח עכשיו לזוטות כשמצילים פה מדינה. היא שלחה לי את הפרטים שלה ולסיום התנצלה עוד אלף פעם. אמרתי לה שאני אסגור את העניינים במשטרה והיא מצידה התנצלה עוד אלף.
למחרת בבוקר התקשרו מהמשטרה להמשך טיפול, אמרתי להם שהעניין נפתר ואפשר לתת לכוחות היגעים קצת מנוחה לפני שימשיכו לטפל ביתר הפשיעה החמורה בארצנו, אם יש כזו. אני ממש מקווה שזה לא יקרה לי שוב, אני ממש מקווה שהיא לא תנהג כך שוב, ואני ממש מקווה שמתישהו נחזור לתקופה בה טורים על תאונות – לא ייחשבו לאסקפיזם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
