13 שנים עברו מאז אוגוסט ההוא של ההתנתקות. אילו זה היה ילד היינו חוגגים לו את קולו המתחלף, זורקים עליו סוכריות ומצהללים צהלולים. אבל זה לא ילד, אלא חורבן גדול. לו היה פה איזשהו תהליך חיובי שאפשר לציין בגאווה, היינו יכולים לקצור כמה פירות ולשמוח בהם. אבל פירות באושים זה לא משהו שיושבים ועושים איתו חאפלה. זה משהו שממשיכים לבכות ממנו.
לפני כמה שבועות שלחה לי חברה תמונה מהתפילה ההיא. בתמונה מופיעה חיילת מימין, חברתי שירה במרכז, ואני משמאל. בחורה דתייה, קומונרית במיל' מאופקים הקרובה, חולצת שלושת־רבעי וקוקו הדוק לראש. כבר כמעט שכחתי מהבחורה הזאת. אבל הנה תמונה אחת, וכל ה"תפילה לעני כי יעטוף ולפני השם ישפוך שיחו", וכל ה"השם שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא", וכל ה"אל תסתר פניך ממני ביום צר לי" – חוזרים אליי. מי יכול לשכוח את תפילת הנערות, שהרעידה את בית הכנסת בנווה־דקלים ומן הסתם עוד כמה היכלות בשמיים. אומרים שמי שלא שמע את תפילת הנערות, לא שמע תפילה מימיו. אולי לא אומרים את זה, אולי זה רק אני אומרת, אבל מעולם לא הייתי במעמד אחר של תפילה שבה הכול רעד ורטט וגעש. מבפנים ומבחוץ.
לפחות שלוש שנים לאחר אותו קיץ, לאחר אותה תפילה, לא יכולתי לשמוע את השיר הזה. הרגשתי שמי ששר אותו מחלל את הקודש או עושה בו שימוש ציני. אני כותבת את השורות הללו וזיכרונות ערפיליים חוזרים אליי, וישר הלחלוחית הזאת בעין. אני אוזרת עוז ומקליקה על קישורים של קטעים מתוך סרטו של רינו צרור, 'תפילת הנערות'. מספיקות לי שתי שניות כדי שהדמעות יפלסו להן את דרכן החוצה, שלוש שניות כדי שגופי יהיה כולו חידודין חידודין. אני לא יכולה לצפות בזה יותר מכמה דקות. סליחה על הדימוי הקשה, אבל זה פשוט מרגיש לי כמו מציצנות. תפילה חשופה כל־כך, עדינה כל־כך, זכה כל־כך. לא משהו שאני יכולה להסתכל עליו מבחוץ. לא משהו שראוי להסתכל עליו ככה, לפשפש בו במבטים, לנסות להפשיט אותו עוד.
התמונות מדברות
מצד שני, ממרום 13 שנות וממרום מבטי העיתונאי, אני יודעת כמה ערך יש לתמונות הללו שמספרות סיפור על חורבן גדול ועמוק, המשתקף בתחינותיהן התמימות של מאות נערות שעד הסוף המר לא האמינו שהסיפור הזה לא יסתיים אחרת. תפילת הנערות הייתה כנראה מסע יחסי הציבור הטובים ביותר של ההתנתקות ושל הציבור הדתי־לאומי. במבט של 13 שנים לאחור, הגירוש עדיין נראה דמיוני, העקירה המסיבית הזו של עשרות יישובים על אלפי תושביהם. במבט לאחור, ההבטחות על השקט שיבוא והעול העזתי שירד לנו סוף־סוף מהראש, נראות כל־כך מופרכות וחסרות יסוד. קשה להאמין שמישהו האמין לזה.
ומאז כל קיץ ובהלותיו, כל קיץ ופורענויותיו, כל קיץ עם רוחות המלחמה שלו. וביישובי עוטף עזה "שגרת מלחמה", לעיתים בעצימות גבוהה ולעיתים בעצימות נמוכה. "רק" רקטות בודדות פה ושם, בקטנה כזה. והמילה "סבב" שוב בכותרות. והפרשנים באולפנים דנים האם יש מנוס מ"סבב" נוסף, והאם ייחתם הסכם מול חמאס, והאם ההרתעה של ישראל מול ארגון הטרור תיפגע לחלוטין, ושני שרי ישראל, ליברמן ובנט, תוקפים זה את זה כמו שני שוורים מול שני סדינים אדומים. הנושא העזתי לא נגמר כשיצאנו משם, הוא על סדר היום כמעט כל הזמן. הנושא העזתי בוער ושולח לנו דרישת שלום חמה עם עפיפוני ובלוני תבערה. בוער ומצית דונמים על דונמים של חקלאות ישראלית, בוער ומשגר רקטות עד באר־שבע.
וכשאני חוזרת שוב לתמונה הזאת, שלמיטב זכרוני צולמה בשלב מתקדם יחסית של פינוי בית הכנסת, אני כמו חוזרת לעולם תמים יותר. זה שמצד אחד האמין בכל נימי נפשו האמונית ש"היה לא תהיה", וזה שגם האמין בכל נימי נפשו שוחרת השלום ש"הנה הנה עוד שנייה מגיע השקט המיוחל". אולי אפילו המילה היפה הזאת שמתחילה באות ש'. עכשיו, משני צדי המתרס הפוליטי אלו ואלו פחות מאמינים, וקצת הרבה פחות תמימים. בכל זאת גיל בר־מצווה, החצ'קונים כבר הפציעו והנה הוא כאן, גיל ההתבגרות. אנחנו קצת פחות מאמינים בעם, קצת פחות מאמינים בלכידות שלנו.
שאלת המפתח
ואולי השסע הנוכחי בין שמאל לימין החל להחריף במשבר האמון שם, ומאז כל דבר נצבע בצבעים פוליטיים של הלנו אתם אם לצרינו. שאלת ה"איפה היית/ם בהתנתקות?" היא עדיין שאלת מפתח בהבנת המפה הישראלית, עדיין ציר מרכזי בישראל של 2018. ומאז, במשנה חריפות ויכוחים מתלהמים, ציוצים מתלהמים, מנהיגים מתלהמים. ההתלהמות הפכה לנר לרגלנו, ללחם חוקנו ולבשר מבשרנו.
ובכמה דקות הללו שבכל זאת שרדתי בצפייה בתפילת הנערות, לצורך תחקירי העיתונאי (בכל זאת אני עיתונאית שלא יודעת מורא), כאשר עמיתיי לעבודה חולפים על פניי ותוהים למה אני ממררת בבכי – באישה שאני היום, עם המסקרה המרוחה והשני ילדים בקיץ הדביק של אוגוסט, התעוררו געגועים עזים לנערה הזאת עם החולצת שלושת־רבעי הצהובה, לנערה ההיא מתפילת הנערות, שפעם, לפני 13 שנים, טעמה טעם תפילה אמיתית. 
