מול האיום החות׳י על חופש השיט בים האדום, החליטה ארצות הברית על הקמתו של כוח משימה בינלאומי להגנה. מלבד האמריקנים, ישתתפו בו גם בריטניה, בחריין, קנדה, צרפת, איטליה, הולנד, נורווגיה, ספרד וסיישל. הכוח יצמצם את האיום מצד החות׳ים בים האדום, ואולי יביא אותם להפסיק את ההתקפות – מתוך הבנה שהן לא אפקטיביות. לא תרחיש סביר, אבל אפשרי.
זו לא תהיה הפעם הראשונה בה ארצות הברית משגרת כוח לשמירה על אניות סוחר במזרח התיכון. בין 1984 ל־1988, איראן ועיראק תקפו ספינות מטען ומכליות נפט במפרץ הפרסי. שתי המדינות ניסו להתיש כלכלית זו את זו, במסגרת המלחמה ביניהן. המערכה הימית כונתה ״מלחמת מכליות״,Tanker War , ובמסגרתה הותקפו בין אחוז לשני אחוזים מכל הספינות במפרץ הפרסי. לא אחוז גבוה, אך מספיק כדי לעורר את חשש המעצמות מפני פגיעה בזרימת הנפט. ההתקפות הובילו את כווית ב־1987 לבקש את הגנת האמריקנים על הספינות שלה. הם הסכימו, והציבו כוח ימי גדול לשם ליווי והגנה.
עד מהרה החלו התנגשויות בין כוחות אמריקנים ואיראנים. האמריקנים לא שלחו שולות מוקשים לאזור, כי האמינו שאיראן לא תסתכן בעימות ישיר איתם. הם טעו. האיראנים פרסו לא אחת מוקשים בנתיבי השיירות הימיות, מה שהביא ב־14 באפריל 1988 לפגיעה ישירה במשחתת אמריקנית. בתגובה, האמריקנים יצאו למבצע ״גמל שלמה״: ב־18 באפריל, ארבעה ימים לאחר התקרית, כוח ימי אמריקני תקף שתי אסדות נפט בהן האיראנים השתמשו כעמדות לאיסוף מודיעין והכוונת תקיפות. כשספינות הצי האיראני ניסו להתנגד למתקפה, הן ניזוקו קשות. שתיים מהן אף הוטבעו. מבצע ״גמל שלמה״ היה אחד מחמשת המבצעים הימיים הגדולים ביותר שביצעה ארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה.
למרות זאת, המבצע לא הצליח לעצור את ההתקפות האיראניות. ממשל רייגן לא היה מעוניין לתקוף מטרות באיראן עצמה, לכן העדיף לתקוף אסדות נפט. מטרת המבצע הייתה להעניש את האיראנים על הנחת המוקשים, לא להפסיק את ההתקפות בים. מבצע ״גמל שלמה״, על־אף ההצלחה הטקטית שלו, לא שינה את המצב במפרץ.
תמיד יהיה תירוץ
מלחמת המכליות הסתיימה רק עם סיום המלחמה בין עיראק ואיראן, כשאיראן הסכימה בקיץ 1988 להפסקת אש. מה שדחף את האיראנים להסכים היה שילוב של גורמים: תשישות של האוכלוסייה מהמלחמה הארוכה, הפסדים בשדה הקרב מול עיראק, וגם – בידוד בינלאומי והנוכחות הימית המערבית במפרץ. טהרן הבינה שאין לה תקווה לסלק את ארצות הברית מהמפרץ ומכאן שאין לה סיכוי להתיש את עיראק באמצעות עצירת הסחר הימי אליה ואל בעלת בריתה – כווית. המערכה הימית הפסיקה רק כשטהרן השלימה עם העובדה שלא תנצח במלחמה.
יש בסיפור הזה שני שיעורים, עבור ארצות הברית כיום. הראשון הוא, שנוכחות ימית יכולה להביא להסלמה מעצם נוכחותה. האמריקנים לא התכוונו להילחם עם האיראנים, ובכל זאת זה קרה. נוכחות ימית גדולה מול תימן כנראה תמשוך את החות׳ים לתקוף. אם יצליחו, לארצות הברית לא תהיה ברירה אלא להגיב.
השני, שהגנה על נתיבי השיט אין בה די כדי להפסיק את האיום עליהם. וושינגטון יכולה לקוות שעם סיום המלחמה בעזה, מתי שזה יקרה, יסתיימו גם ההתקפות בים האדום. או שברגע שערב הסעודית והחות׳ים יחתמו על הסכם שלום יפסקו ההתקפות. או ברגע שהמצב בין חיזבאללה וישראל יירגע. או… טוב, הבנתם את הנקודה. הם יכולים לקוות שמתישהו החות׳ים יפסיקו. לאור העובדה שמדובר בתנועה שצריכה את הלגיטימיות של ההתנגדות כדי להצדיק את המשך החזקת הנשק בידיה, ממש כמו חיזבאללה, ספק אם היא תפסיק. תמיד יהיה לחות׳ים תירוץ למה כן להמשיך לירות על ספינות בים האדום. האם ארצות הברית מוכנה להחזיק באופן קבוע כוח ימי גדול באזור, ועוד בתקופה בה האיום הימי מסין רק גדל? הצי האמריקני צפוי לקטון מעט בשנים הקרובות, לא לגדול. וספינה שנמצאת בים האדום, לא תהיה זמינה להגיב במהירות למשבר במזרח אסיה.
