באיחור ניכר בעקבות אירועי המלחמה, יצא השבוע בישראל הסרט החדש בסדרת משחקי הרעב, "הבלדה לנחשים וציפורי שיר", המבוסס על ספרה של סוזן קולינס באותו השם ומתמקד באירועים שקרו עשרות שנים לפני אירועי שלושת הסרטים המקוריים. עבור מעריצי הספרים והסרטים, מדובר באירוע קולנועי מרגש מאוד, לאור העובדה שהסרט האחרון בסדרה יצא לפני קצת יותר משמונה שנים אז נאלצו להשאיר את קטניס אוורדין וסיפורה המסעיר מאחור. אמנם מי שלא מופיעה בסרט הנוכחי היא גיבורת הסרטים הקודמים, לה חייבת השחקנית המצליחה ג'ניפר לורנס את הקריירה הזוהרת, אבל היה ברור שהמעריצים ימלאו את האולמות ללא קשר לעלילה או לשחקנים.
בכל זאת, מדובר ביתרון המרכזי של הפקת סרט הרוכב על גל ההצלחה של סדרת סרטים או ספרים. ההצלחה בקופות וכמות הצופים די מובטחת מראש, ולא מפתיעה בכלל. עם זאת, מדובר גם בסיכון משמעותי. ברוב הפעמים הסרט נאלץ לעמוד בציפיות של הקהל הנלהב, ולא תמיד הוא מצליח לספק את הסחורה. למרבה הצער ב"בלדה לנחשים וציפורי שיר", זה בדיוק מה שקרה. אבל לפני כן, הנה העלילה בקצרה.
הסיפור מתרחש 64 שנים לפני שקטניס נבחרה כנציגת מחוז 12 למשחקי הרעב. פאנם עוד מלקקת את פצעיה אחרי מלחמת האזרחים הקשה, וסבב משחקי הרעב מתקיים רק בפעם העשירית. קורניליאוס סנואו (טום בליית'), מי שיהפוך בעתיד לנשיא המדינה והנבל הראשי, הוא עני מרוד אך תלמיד שאפתן ומבטיח, שמוכן לעשות הכל עבור פרס יוקרתי שיממן את לימודיו באוניברסיטה. לרוב הפרס מובטח לתלמיד עם ההישגים הטובים ביותר, אולם בסיום השנה הדיקן וקברניטית המשחקים מודיעים על "טוויסט" קטן: כל התלמידים יהפכו למלווי המתמודדים, ומי שיזכה בפרס יהיה מי שיהפוך את המתמודד שלו להצלחה טלוויזיונית שתביא עוד רייטינג למשחקים, שעומדים בסכנת ביטול בשל חוסר עניין.
סנואו מקבל לחיקו נערה פראית בעלת קול יפהפה בשם לוסי גריי (רייצ'ל זגלר, שם שכדאי לזכור מעכשיו), בה הוא כמובן מתאהב מהרגע הראשון. הוא שם לעצמו למטרה להפוך אותה למנצחת המשחקים, כשבמהלך הסיפור הוא לאט לאט עובר לצד האפל, אז מופיעים סימנים ראשונים לסנואו האכזר של העתיד. אך השאלה שנותרת לא פתורה גם הרבה אחרי כתוביות הסיום, היא – למה היה חשוב שנכיר את ההיסטוריה של סנואו?
בשנים האחרונות יצאו לא מעט סרטים שבוחרים לעסוק בשאלה 'איך נבל נולד'. לא משנה מהי התשובה, יוצרי הסרט חייבים לבנות בזמן קצר דמות מספיק מורכבת ואמינה – שתוכל לשכנע את הקהל שבאמת לא הייתה לה ברירה אחרת וזוהי דרכו האכזרית של העולם. בסרט הנוכחי, לא רק שסנואו לא מצליח לעשות את זה, הדמות שלו רק הולכת ונעשית לא הגיונית עד מגוכחת.
מבחירות גורליות בלי שום הצדקה, דרך שינוי התנהגות חד בין סצנות שיכול להיות הגיוני רק אם מדובר באדם הסובל מפיצול אישיות, ועד התאהבות מהירה מדי במישהי שהייתה בשבילו 'אויבת' עד לפני כמה רגעים, סנואו הופך מרגע לרגע לחידה לא נעימה לצפייה ובטח שלא פתורה. המהירות שבה העלילה נבנית והעומס הנורא בפרטים ומידע, משאירים את הצופים עם יותר שאלות משהיו להם כשהסרט התחיל. מין תחושה של מצמוץ ארוך מדי שגרם להם להחמיץ את הרגע החשוב בו חל השינוי. אבל אותו רגע פשוט לא קרה, ואם כן – אז הוא נבלע בין כל מיני סצנות מניפולטיביות עם אפקטים מוגזמים, שאין תחתיהם שום דבר.
חוסר האמון וחוסר החיבור לדמות הראשית, מוביל לבעיה עוד יותר חמורה. כדי להתמקד בסנואו, שאר הדמויות נכתבו בצורה מאוד שטוחה, אפילו זו של הנערה האמיצה ממחוז 12. היכן אותה מורכבות מדהימה של הדמויות ממשחקי הרעב, בהם גם מי שהיה שייך ל"צד הרע", פעל בהיגיון ובאותה מידה גם מי שהיה שייך ל"צד הטוב"? בסרטים הקודמים, הסיפור דמה הרבה יותר למציאות הקיימת היום, בה יש דילמות, ובחירות שבאמת יכולות לשנות אדם. אך סנואו וחבריו לעלילה פועלים לרוב מתוך דחפים לא ריאליים ולא מוסברים, ובכך נוצרת פסיכולוגיה זולה, שמזמן כבר לא עובדת על הקהל של שנת 2023.
חשוב לציין, שיש הרבה אלמנטים מהם ייהנו מאוד אוהבי סדרת הסרטים והספרים. זה מאפשר לראות את הראשוניות של המשחקים, וכיצד הם נבנו והפכו להיות יותר ערמומיים, ממש כמו תכניות ריאלטי. יש בזה אפילו משהו נוסטלגי, כמו לצפות בשידורים הישנים של הערוץ הראשון. הצגת הבנייה והתכנון של המשחקים, כמו גם השלב שבו היה עוד אפשר לבטל אותם, מוסיפה רובד נוסף לאכזריות והטרגדיה שבהם. באופן כללי זה סרט שמוסיף עוד קצת קומות בבניין העלילתי של משחקי הרעב, ולמעריצים מושבעים, אין תענוג גדול מכך.
לסיכום, הנוסטלגיה כנראה תביא עוד הרבה צופים לראות את היצירה החדשה, אבל בכל מה שקשור להנאה מהשנינות והעומק של סדרת הסרטים המקורית, כדאי להנמיך ציפיות. הקסם של משחקי הרעב כנראה יישאר בעבר, לצד התסריט העמוק, הקונפליקטים הבלתי אפשריים והבחירות הקשות שנאלצות הדמויות להתמודד עימן, אלו שהפכו אותן בפועל למעניינות הרבה יותר.
