עשרה קבין חוצפה ירדו לעולם, תשעה נטל יוסי ביילין. בכיר רוקחי אסון אוסלו ממשיך לשמש בתפקיד מוכיח בשער. ביום שישי שעבר כתב בעיתון ש"על הטעות הנוראה שעשה נתניהו בחיזוק חמאס לא תהיה לו מחילה". בעבר הלא רחוק אמר על גולדה ש"לא אסלח לה לעולם". אז איך אפשר לסלוח עכשיו לביילין עצמו לנוכח מה שקורה ומתברר בעזה?
הוויכוח המתלהט כעת מחדש אם נתניהו קידם או סיכל את אוסלו, לדעתי הוא גם וגם, מתבסס על ההנחה הרווחת מאוד שאוסלו היה אם כל חטאת. ביילין ושותפיו שאפו למצוא פתרון קסם לבעיה בלתי פתירה, והמיטו עלינו בעיה איומה פי כמה. רתיעתם משליטה בעם זר ומהתנחלויות גרמה להם לייבא ארצה מתוניס את גדולי אויבינו. משם הכול השתרשר: אינתיפאדת אל־אקצה, עקירת גוש קטיף, ההישענות על כיפות ברזל במקום על יוזמה, עסקת שליט, העברת הכסף הקטארי, תיאוריית חמאס מורתע, 7 באוקטובר.
בימים האחרונים חידש ארכיון המדינה את חשיפתם של פרוטוקולי אוסלו, אחרי שנפגע בתקיפת סייבר הרסנית. הם מאירים את התכונה במטבחי העסקה עם ערפאת, במלאת שלושה עשורים לאופוריה האדירה במחנה השלום עם הצגת התפריט, ולפעמי המשיח על מדשאות הבית הלבן. חלקם זכו ערב המלחמה לתשומת לב תקשורתית מסוימת, אבל היא טיפה בים, חומר לאנציקלופדיות ולכתבי אישום עבי כרס של היסטוריונים.
תיק 5513/2, למשל, "משא ומתן על הצהרת העקרונות (DOP) – קיץ 1993", מאפשר הצצה לעולמה של חבורת מייסדי האסון ולתרגילי ההונאה שעשתה לדעת הקהל בארץ. האתגר שלה היה כה מוטרף, עד שנוצר צורך להעלים דברים גם מהאמריקנים ולהוליך שולל אפילו אותם.
על הפרק עמדה באותו קיץ תוכנית לנסיגה תחילה מעזה ומיריחו, שלב א' בתהליך אוסלו. ב־18 ביולי נרשם פרוטוקול פגישה במלון לרום בירושלים בין צוות השלום הישראלי לשניים מהמתווכים הנורווגים. שמותיהם ננקבו בו ללא אזכור שם משפחה, עדות לאופי האינטימי של האירוע: "שמעון (פרס), יוסי (ביילין), אבי (גיל), אורי (סביר), שלמה (גזית), יאיר (הירשפלד) ורון (פונדק)" – חבורת סוד מוחלט בהחלט. אין ספק, היו להם כוונות טובות, הם פעלו ממניעים פטריוטיים, אבל תוכניתם הייתה קנוניה נפשעת נגד עיקרון קונצנזואלי למדי בעת ההיא: שלילת הקמתה של מדינה פלסטינית ושלילת מו"מ ישיר עם ראש אש"ף יאסר ערפאת. לכן הם התאמצו להסתיר אותה ככל האפשר, עד הרגע שבו תוצג כמעשה מוגמר בפני העם הנדהם.
"שמעון הדגיש מספר פעמים בפני האורחים (הנורווגים) שכל מה שהוא אומר זה לידיעתם בלבד", נכתב בפרוטוקול, "אם הכול ייכשל וזה יצא החוצה, אנו נהיה במבוכה". פרס הוסיף: "אנו רוצים שהאמריקנים יקבלו את כל הקרדיט, אך החשש הוא שאם ניתן להם את זה לפני הזמן, הם ינהלו את זה רע… אני גם לא מתייחס לאמריקנים – בנושא הזה – כאל ידידים".
לעומת האמריקנים, העניק פרס לבכירי אש"ף את הכינוי הרומנטי "The boys", הנערים. הייתה לו הצעת עבודה עבורם: "אנו פתוחים לרעיונות, למשל שיהיה מכרז למאתיים או שלוש־מאות משרות והם ייכנסו כך. רוב האנשים שלהם מתוניס יחזרו, כולל ערפאת עם חברי נעורים". במילים אחרות: שר החוץ תכנן בדעה צלולה ובנוכחות סגנו ביילין את מנגנון השחיתות הנוהג ברש"פ עד עצם ימינו, מאות משרות מיותרות לאנשי ערפאת באמצעות מכרז מוטה. כזכור, השחיתות ברש"פ הייתה לימים אחת העילות להשתלטות חמאס על הרצועה. ב־2007 נמאס לעזתים מאנשי ערפאת המסואבים, והם העלו במקומם לשלטון את איסמעיל הנייה ואת חבר מרעיו.
בהמשך הפגישה תכנן פרס להפוך את עזה לסינגפור: "עזה היא הדבר הקרוב ביותר לסינגפור. מה שקרה שם אולי יכול להתרחש גם ברצועת עזה. אלך אל הסינגפורים ואומר להם, תעתיקו את סינגפור לעזה. זה יהיה משהו בשבילכם. זה רעיון, לא הצעה. סינגפור קטנה מספיק בכדי לא להפחיד אף אחד. היא מוצלחת מספיק בכדי להיות אטרקטיבית, ואולי זה באמת שווה להעתיק את המודל שלהם".
לפי הפרוטוקול, איש לא הסתייג מהמודל ההזוי. ההסכם כולו נרקח בתוך חודשים ספורים, בקצב מזורז, בקלות דעת, בגניבת דעת, בנדיבות ישראלית עצומה, ויתור אחר ויתור. חלק מהמסמכים הנכללים בתיק נרשמו על גבי ניירות מכתבים של מדור הבחינות באוניברסיטת חיפה, ראיה נסיבתית לאופי החלטוריסטי של האירוע. צוות אוסלו ביקש לקבוע עובדות לפני שהעסק נחשף. לפי פרוטוקול של פגישה אחרת באותו פורום אינטימי, בסוף יולי, יציאת צה"ל מערי עזה הייתה פחות קשה בעיני הצוות מאשר הגעת ערפאת ארצה, עקב הרתיעה הציבורית מרב־המרצחים עם זיפי הזקן הנצחיים. בתקשורת הישראלית תיעבו את הכיבוש ואת ההתנחלויות, אבל גם את ערפאת. כנ"ל רבין, שטרם ידע אז כי במשרד החוץ מארגנים תעודת עולה לערפאת. פרס נאנח באוזני החברים: "הבעיה היא שהתחלנו עם 'עזה תחילה' ועכשיו יש 'ערפאת תחילה'… אנחנו מתעסקים עם שועל".
ביילין: "לנו יהיה קשה למכור לרבין את חזרת ערפאת לעזה… הדבר הקריטי עתה הוא לדחות את חזרת ערפאת".
פרס: "לא אכפת לי מדינה פלסטינית, אך היום אני לא יכול להעביר זאת… חבריי, כולל רבין, לא יקבלו זאת… יש כאן בעיה גם מול האמריקאים".
אכן, בימים ההם וושינגטון עדיין התנגדה למדינה פלסטינית, כל עוד היהודים התנגדו, ופרס חשש ממורת רוחה. אפילו אחרי הטקס החגיגי בוושינגטון הוא המשיך להכחיש את הטענה הימנית שאוסלו תוביל למדינה פלסטינית. "אתה חירש?", צעק בכנסת על משה קצב מהליכוד, "אני אומר לך, לא תקום מדינה פלסטינית!". אבל הפרוטוקולים מיולי 93' מוכיחים ששיקר במצח נחושה, וכי עוד לפני כן הסכים למעשה להקמת מדינה כזאת בעזה. שר החוץ והביילינים ידעו שאסור לסמוך על ערפאת, אך רימו גם את עצמם ונכנעו לדרישתו להיכנס לארץ. "דמות מוזרה, מעוררת גיחוך, אגוצנטרית, לא ממוקדת, אך בעלת יכולת כמעט בלתי מוגבלת למנוע או לאפשר תהליכים בקרב עמו", כך מתואר ערפאת באחד המסמכים. עוד נכתב שם שהוא "מוקסם מהרעיון של חזרה לעזה".
"אני מתחיל להיות מודאג האם האיש ערפאת רציני. אני לא רוצה להיות קורבן שלו", התוודה פרס חודש לפני שהסכם העקרונות נחתם ונחשף. בסתיו האחרון נוספו עוד למעלה מ־1,300 קורבנות.
