כבר בשעות הראשונות לאחר שהחלו להתברר ממדי הטבח בעוטף בשבעה באוקטובר, ידע יואש (דיכי) מרמורוביץ שהוא חייב להתגייס למאמץ הלאומי. כעיתונאי ותיק ומנוסה הוא שינס מותניים, וכתב את המאמר הראשון עוד בטרם צאת החג. הכותרת הייתה: "הפסדנו, ואין שום סיכוי לתקן את זה". אף אחד לא ממש התייחס, למעט שני טוקבקים אוהדים שכתבו אשתו ובתו. דיכי לא התעצל וסידר לעצמו הופעה בפאנל באחד הערוצים. שם, יומיים אחרי הטבח, הזהיר כשהוא מנפנף חמורות באצבעו: "האמריקנים לא ייתנו לנו לתמרן בעזה יותר משבועיים, יש להם אפס אמון בהנהגה הישראלית. ביידן נכנס לשנת בחירות, הוא חייב את השחורים והמיעוטים, ויש עליו לחץ כבד מהחלק הפרוגרסיבי במפלגה שלו. שבועיים והם עוצרים אותנו, במקרה הטוב". לאחר שחזר הביתה הרגיש כי משהו עדיין חסר, והתיישב לכתוב טור קצר לאתר האינטרנט של עיתונו: "הובסנו, וזה סופי".
כשהתמרון הקרקעי החל, דיכי חזר לאולפנים. "יש לנו גג שלושה שבועות", האריך בשבוע את הדד־ליין לצה"ל מההופעה הקודמת, מקווה שאיש לא ישים לב. "מקורותיי בוושינגטון אומרים לי שהסביבה של ביידן רותחת, ושרואים פגיעה שלו בסקרים לקראת הבחירות לנשיאות". באותו ערב הופיע דובר הבית הלבן במסיבת עיתונאים והכריז: "אין שום דד־ליין לישראל. היא עושה את מה שזכותה וחובתה לעשות, נתמוך בה ככל שיידרש עד לחיסול ארגון הטרור חמאס". דיכי היה מופתע, אבל רק לכמה דקות. תחת הכותרת "תלמדו כבר אמריקנית" כתב טור לעיתונו, שבו הוכיח באותות ובמופתים איך כשדובר הבית הלבן אומר "אין שום דד־ליין", הוא בעצם מתכוון ל"יש לכם חתיכת דד־ליין, שלושה שבועות סיימתם עם הלחימה". בריאיון רדיו שאליו הוזמן כפרשן לענייני הכול, המשיך דיכי בקו התקיף: "האמריקנים לא צריכים להגיד במסיבת עיתונאים שהם לא סומכים עלינו ושאנחנו כמו קוץ בישבן עבורם. הם פשוט יתחילו לצמצם באספקת חימושים. זה עניין של כמה ימים עד שיתברר לנו שיש 'קשיי ייצור' ועוד כהנה וכהנה. ישראל חייבת להתחיל לחתור לסיום המערכה". בעוד הוא מדבר, נכנס לאולפן הפרשן לענייני צבא וביטחון של התחנה עם מידע מרעיש בפיו: "ממש עכשיו יוצאת הודעה מטעם הפנטגון ומשרד ההגנה האמריקני, שלפיה החל מהערב תגיע לישראל רכבת אווירית של 300 מטוסי תובלה ובהם כמויות חימוש אדירות שיספיקו למערכה עצימה של שנה קדימה לפחות, גם בגבול הצפון, אם יהיה בכך צורך". כשמגיש התוכנית ניסה לחזור לשיחה עם דיכי, הוא גילה שחברנו כבר ירד מהקו.
חודש חלף. אחרי הפוגה של שבוע וקצת לצורך ביצוע עסקת החטופים, חזר צה"ל לרסק את ערי רצועת עזה ואת חמאס במלוא העוצמה. דיכי כתב בעיתונו שהאמריקנים מגלים אומנם אורך רוח מפתיע, אבל שהאשראי עומד להיגמר, החבל מתקצר, שעון החול אוזל, ועוד כמה דימויים שבאמצעותם קיווה להסתיר את הפדיחה. הוא הרי הבטיח בעבר שיש מקסימום שבועיים, ואז שלושה. לא שהייתה לו סיבה לנסות ולהסתיר, למרות כישלונותיו החוזרים ונשנים לקלוע לדעת הקהל בעולם, הוא הוזמן שוב ושוב לאולפנים, והתבקש לחוות את דעתו הלא־ממש־מלומדת. לא הפריע לעורכים שם שחוות הדעת הזו התרסקה כבר כמה פעמים, דיכי התאים לאג'נדה השלטת והדיכאונית כמו כפפה ליד.
יש לדיכי גם רגעי חסד במלחמה הזו. כשמתפרסם תיעוד של פאשלה צה"לית, הוא שועט לאולפן וצועק באקסטזה: "הנה, אמרתי לכם שצה"ל לא מסוגל לבצע תמרון קרקעי בעזה". אלה הדקות שלו, שבהן הוא חש כי כל העלבונות שהוא סופג על תחזיותיו השגויות היו שוות. זה קורה גם כשהוא מצליח לדלות תוצאה לא מחמיאה לישראל בסקר שנעשה בארה"ב. הוא לוקח את התוצאה, שעוסקת בדעתם השלילית של צעירים־דמוקרטים־פרוגרסיבים על הנעשה בעזה, מתיישב מלא עזוז מול המחשב וכותב לקוראיו – אשתו ובתו, כאמור – איך הנה מתחילה כבר המפולת של ישראל בדעת הקהל האמריקנית, זו שבתוך תוכו הוא מייחל לה כבר יותר מחודשיים. כמובן על הדרך הוא מתעלם משאר התשובות בסקר, שעוסקות בשאר המגזרים והגילים, שמראות שוב על תמיכה יציבה וגבוהה של הציבור האמריקני בישראל. אבל למה להיכנס לדיכאון עד שיש סופסוף בשורה טובה שמוכיחה שהוא צודק?
ובכל זאת, למרות ההצלחות, בימים האחרונים יואש מרמורוביץ' מדוכא מתמיד. צה"ל ממשיך להפגיז בעזה, האמריקנים ממשיכים לתת גיבוי מלא לריסוק חמאס, אפילו ההפגנות הגדולות נגד ישראל באירופה התדלדלו, וכבר לא מרשימות את התקשורת העולמית. דיכי שלנו מרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. אם ישראל תנצח, עברה במוחו מחשבה נוראית, זה יפגע בי מקצועית באופן אנוש. הנה, למאמר האחרון שכתב הגיבה לו רק אשתו. בתו מסתכלת עליו כבר שבועיים בעין עקומה, ואפילו החליפה את תמונת הפרופיל שלה באינסטגרם לסטיקר של "יחד עד הניצחון" על רקע דגל ישראל. דיכי לקח את זה אישית. אם הפקפוק בתבוסתה הוודאית של ישראל מחלחל לתוך המשפחה שלי, חשב בעצב, איך אצליח להמשיך לשכנע את הציבור הישראלי שאין לנו סיכוי?
הטלפון צלצל והעיר אותו משרעפיו. "מדברת ציפי מוועדת פרס סוקולוב". אוי, חלפה מחשבה במוחו, הם הולכים לקחת ממני את הפרס שנתנו לי לפני עשרים שנה, אולי באמת קצת הגזמתי עם האובססיה שלי נגד המדינה. "אני שמחה לבשר לך על זכייתך בפרס למפעל חיים השנה". לכמה דקות קצרות, דיכי היה מאושר.
