חבר עיריית ירושלים אריה קינג עתר לבג"ץ נגד החלטת שר הפנים משה ארבל, שאושרה בכנסת, לקיים את הבחירות לרשויות המקומיות בסוף ינואר ולא לדחותן שוב. מנגד, מאה ראשי רשויות שלחו מכתב ובו הביעו התנגדות לדחייה נוספת של הבחירות. האינטרס שלהם ברור: כשהמתחרים מגויסים, ישנה עדיפות מובהקת למי שכבר מכהן. אלא שאין צורך בפלפולים משפטיים כדי להבין את המשמעות הפשוטה של החלטת ארבל: מתן עדיפות למי שאינם משרתים במילואים, כלומר רשימות חרדיות וערביות. קינג ציין שלא רק חלק ניכר מחברי סיעתו משרתים במילואים – גם רוב בעלי המקצוע שעימם התקשר לצורך הקמפיין. יש רשימות שאין להן בעיה כזו; המועמדים אינם מגויסים, וגם הפרסומאים הם "מהמגזר".
נכון, מועד הבחירות הוא נושא מקודש מבחינה חוקתית. כך למשל, סעיף 9 לחוק יסוד הכנסת קובע כי דחייה מוגבלת של מועד הבחירות אפשרית רק בנסיבות חריגות וברוב של 80 ח"כים. הרעיון ברור: במדינות טוטליטריות, דחיית הבחירות היא אמצעי להמשיך לשלוט בלי הסכמת העם.
על כך צריך לומר שני דברים: הראשון, אנחנו באמת בתקופה חריגה מאוד של מלחמה קשה ומתמשכת, ודחיית הבחירות לא תהווה מדרון חלקלק לפירוק הדמוקרטיה. השני, חוק הרשויות המקומיות מאפשר גמישות גדולה יותר מאשר חוק יסוד הכנסת. סעיף 5 לחוק קובע שבמקרה חריג המצדיק דחייה, אפשר לדחות את הבחירות עד למועד "שיהיה קרוב ככל האפשר לאחר שחלפה הסיבה לאי־קיום הבחירות במועדן, ולא יאוחר ממועד הבחירות הכלליות הקרוב". יש אפוא תאריך קצה ברור לבחירות לרשויות המקומיות – מועד הבחירות הכלליות לכנסת. הדמוקרטיה הישראלית רק תרוויח אם משרתי המילואים יקבלו את הזכות הבסיסית להיבחר.
