השמות וסיפורי החיים של הנופלים במלחמת חרבות ברזל אינם מאפשרים עוד להתעלם מהעובדה הברורה: בולטותם הניכרת של בני הציונות הדתית בין הנופלים. פרופ' אשר כהן, חוקר הציונות הדתית, בדק ומצא ששיעורם של הנופלים המגיעים מיישובים דתיים מובהקים מגיע ל־31 אחוז. לאלה יש כמובן להוסיף את בני הציונות הדתית המגיעים מכלל הערים הישראליות, וביחד התמונה המתקבלת היא קרוב לארבעים אחוז מהנופלים; יותר מפי שלושה (!) משיעורם באוכלוסיית ישראל, שם הם מהווים כ־12 אחוז. מועצת יש"ע בדקה ומצאה שאפילו שיעורם של הנופלים המתגוררים ביישובי יו"ש – חלקם יישובים חילונים או מעורבים – קרוב לעשרים אחוז מהנופלים – פי ארבעה משיעורם של תושבי יו"ש באוכלוסיית ישראל.
הדברים אינם נאמרים כדי להתריס מול מגזרים אחרים באוכלוסייה, בוודאי לא מול הציבור החילוני שגם בניו סופגים מכות קשות. האבדות הן אבדות כלל־ישראליות, וממילא שיעור קורבנות גבוה הוא לא דגל שנעים לנופף בו. לנתונים אלה יש חשיבות ציבורית אחת: להתריס מול הקמפיין המרושע, ארוך השנים, שמציג את הציונות הדתית כמגזר משיחי, פשיסטי, גזעני, ועוד שלל של כינויי גנאי שאפילו קשה לחזור עליהם.
נכון, אין סתירה הכרחית בין הנתונים. יהיו אפילו מי שיטענו שבולטות בין הנופלים, שמשמעותה חינוך אינטנסיבי לשירות קרבי, דווקא תואמת תפיסת עולם "פשיסטית". הטוענים כך יצטרכו להידרש קודם כול לשאלה האם גם את בני התנועה הקיבוצית של העשורים הראשונים למדינה יגדירו כפשיסטיים בשל בולטותם ברשימת הנופלים דאז, ולמעשה, גם היום. אולם, עיון בסיפורי החיים של הנופלים יגלה אנשים נפלאים, שתרמו גם בחייהם לסביבתם ולחברה כולה, ואין שום קשר ביניהם לפשיזם או לשנאת אדם. ממילא צריכה להתעורר השאלה: מי לעזאזל קבע שכמה נערי גבעות הנוהגים באלימות נגד ערבים, שיש להיאבק בהם, מייצגים באופן נאמן יותר את הציונות הדתית מאשר הנופלים בקרבות, עתירי התרומה ואהבת האדם?
בולטות בשדה הקרב לא מקנה עדיפות בשדה הרעיונות. יכול אדם, ואף מחנה שלם, להיות אידיאליסט גדול, ולדבוק בתפיסת עולם שגויה. כשמדובר בשדה המדיני, יש אפילו חשש גדול שהאידיאליסטים עלולים לשגות מעצם טבעם, שאינו מתחשב באילוצים פרגמטיים המתבקשים בשדה שבו צריך להתחשב גם בכוחות אחרים, המתנגדים לך. אבל האידיאליזם דורש את חידוד העמדה המתבקשת כבר מעצם היחסים הראויים בין בני אדם: זכותך להתווכח עם עמדתי, אבל אל תעשה לי דמוניזציה ודה־לגיטימציה כדי לנצח בוויכוח הרעיוני.
האידיאליזם הציונ־דתי חשוב מסיבה נוספת: הקרב על דמותה של החברה הישראלית, שיצטרך להשלים את המלחמה הצבאית. הקרב הזה יהיה ארוך, קשה וסיזיפי בהרבה מהקרבות הצבאיים. יש בו גם פחות הרואיות מזה הצבאי, ולכן יהיו כנראה פחות מועמדים שיתגייסו אליו, אבל הוא חיוני לא פחות. יותר מדי שנים התמכרה החברה הישראלית לתרבות השקר של "כסף, כוח וכבוד". התהליך הזה מנוון, מחליש ומסכן את מדינות המערב, וממילא את עצם התרבות הדמוקרטית־ליברלית, בהתמודדות מול כוחות נחושים כמו התרבות הסינית או המוסלמית. למדינה מוקפת אויבים כמו ישראל הוא מסוכן ברמה קיומית־מיידית ממש, כפי שחזינו בשמחת תורה.
לציונות הדתית יש תפקיד חשוב, כמעט מכריע, בקרב הזה. לא רק בגלל האידיאליזם שלה אלא גם בגלל זהותה התלת־קוטבית, הכוללת את המרכיב הדתי, הלאומי והאוניברסלי־ליברלי; מה שמאפשר לה יכולת הבנה והידברות עם כלל המגזרים בחברה הישראלית ובעם היהודי, שנעדרים בדרך כלל לפחות אחד ממרכיבי הזהות הללו. אבל ליכולת של הציונות הדתית למלא את התפקיד הקריטי שלה בקרב על דמות החברה הישראלית יש גם תנאי מרכזי אחד: הציונות הדתית, בוודאי בפנים הפומביות שהיא מציגה בפני הציבור – רבנים, מחנכים בולטים, פוליטיקאים – נוטה להתעלם מהמרכיב האוניברסלי־ליברלי שקיים בשדה הציוני־דתי הרחב. היא גם נוטה לפרש את שני המרכיבים האחרים – הדתי והלאומי – פירוש מקסימליסטי: מקסימום דתיות, ומקסימום לאומיות.
אבל המציאות הממשית לא מאפשרת מקסימליזם מקביל בכל אחד משדות הזהות. אדרבה, היא דורשת איזון, שפירושו הכרה בצורך להתפשר לעיתים בשדה ערכי אחד כדי להרוויח בשדות אחרים, או אפילו רק כדי להתמודד עם אילוצי המציאות. אם הציונות הדתית רוצה למלא את שליחותה הציבורית הקריטית, היא חייבת להתמקם מחדש במרכז המפה הציבורית, ולא בקצה הימני שלה.
