מיסוד הגדרתן, מטרות המלחמה, כפי שנקבעו על ידי קבינט המלחמה, היו נתונות במתח גלוי: בין מאמץ המלחמה ההתקפית למיטוט שלטון חמאס ובין מאמץ לשחרור החטופים. בעומק המתח הזה טמון הסבר לגודל הצער, התסכול והטלטלה הלאומית נוכח הירי בשוגג בשלושת החטופים בשג'אעיה, רגע לפני שהגיעו אל חירותם. עוצמת הדרמה הגלומה באירוע הזה הפכה אותו לסמל תמציתי של סיפור הבלהות שהחל בשבעה באוקטובר.
לא לקות בכושר ההחלטה של הקבינט יצרה את המתחים שבהם מתנהלת המלחמה, אלא המציאות הסבוכה והמורכבת נוכח האתגר שהציבה לעם ישראל. מבחינה לוגית מתחים נראים כסתירה שיש לפתור אותה. מבחינת חיי האדם, גם בחיי היום־יום של כל אדם, מתחים לא פתורים הם מצב מוכר. הם המכוננים את זהותו הייחודית ומגבשים את חייו לכדי סיפור.
בימי המאבק לשחרור גלעד שליט כתב הפילוסוף ברנאר אנרי לוי: "צו קטגורי שעליו אין עוררין, בין הפרט למדינה יש לבחור תמיד בפרט. בין סבלו של היחיד לטלטלת הישות הגדולה, יש לתת תמיד העדפה ליחיד" (הארץ, 2.7.2010). מבט ריאלי על מכלול חובותיה של מדינה, כלפי הפרט והכלל, מגלה עד כמה צו קטגורי זה בלתי ניתן ליישום. ובכל זאת, עם כל המורכבות ודווקא בגללה, העם מצפה מההנהגה לסיפור שיגבש הזדהות ואמון. זה מה שעשה צ'רציל בשעתו הקשה בימיה הראשונים של המתקפה הגרמנית על בריטניה, זה מה שהפך את בן־גוריון למנהיג לאומי עוד בשנים שלפני הקמת המדינה: הם דאגו לספר את סיפור המתחים הבלתי פתורים.
האדריכל הבריטי כריסטופר רן, בונה קתדרלת סנט־פול, סיפר על שלושה פועלי בניין העומדים על פיגום ונשאלים מה הם עושים. הראשון עונה: "אני מניח לבנים שורה על שורה". השני עונה: "אני בונה קיר". השלישי עונה: "אני בונה קתדרלה". האדריכל, לעומת זאת, יספר שסביב הקתדרלה נבנית עיר. בממדי המעשה הטכני על הפיגום, כולם עסוקים באותה הפעולה; הסיפור השונה של כל אחד קובע את המשמעות ואת גודל ההתמסרות שלהם למשימה.
מראשית הציונות, הסיפור של החברה הישראלית צמח מתוך מתח בסיסי לא פתור. מצד אחד תקווה והבטחה גדולה: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, פה נחיה ופה ניצור חיי זוהר חיי דרור". מצד שני, הקיום היהודי בארץ התקיים במאבק מתמיד מול איום של אויבים. עוד לפני קום המדינה הצליחה הנהגת היישוב לבסס עבור היהודים סוג של תחושת ביטחון שלא הייתה להם בגולה. מאז, למרות איומים ומלחמות קשות, הצליחה מדינת ישראל לאזן במתח המתמיד בין מדינה נורמלית שואפת שגשוג ויציבות, ובין הכורח לחיות בהתמודדות ביטחונית מתמדת. את האיזון הזה טלטלה המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר.
את האיום על הישגי האיזון הישראלי ביקשה ההנהגה האיראנית להשיג בבניית מערכת האויבים הסובבת את ישראל מכל עבריה עד לים האדום. הם מתכננים למעשה להשליך את מדינת ישראל למלחמה מתמשכת כמצב כרוני, שיכרסם בה עד קריסתה. כאן מתחיל הסיפור שההנהגה והחברה הישראלית צריכות לספר לעצמן על הדרך לניצחון במלחמה החדשה שפרצה בסתיו.
הדרך לשיקום האיזון הקיומי הישראלי תלויה כמובן בהישגים הצבאיים של צה"ל בשדה הקרב, אבל היא נדרשת גם לשיקום תרבותי במכלול רחב של סוגיות יסוד תרבותיות, חברתיות וכלכליות. עוד שנים ארוכות תעסוק החברה הישראלית במהלומת מתקפת הפתע של שמיני עצרת, כיצד קרה ולמה קרה. בינתיים נמשכת מלחמה קשה, והיא דורשת לעסוק קודם כול במה שקורה, בכל מה שיש לעשות על מנת להיחלץ מסערתה בניווט אל חוף מבטחים.
כבר עכשיו, בכל הבירור על מה שקרה ועל כל מה שדורש שינוי ותיקון, שאלת היסוד מתמקדת בהיקף השינוי הנדרש. היא מציבה את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, על פרשת דרכים גורלית לעתידה: הדרך האחת מזמינה חקירה ובחינה יסודית של כל מה שכשל, במגמה לחזור בתיקונים נדרשים אל אותה מסילה תרבותית תפיסתית מוכרת. הדרך השנייה מכוונת לחקירה מקיפה בכלל הממדים, בתביעה לגיבוש מסלול חדש לצד סיפור לאומי חדש ועדכני.
לשוב אל המסילה המוכרת בתיקונים הטכניים הנדרשים, נראה כבריחה מגודל התיקון הדרוש. לנוכח עוצמת המשבר, הנהגתה הלאומית של מדינת ישראל, יחד עם מערכת הביטחון, מחויבות לגיבושה של תפיסת ביטחון לאומי חדשה. לשם כך נדרש גם סיפור לאומי חדש ומנהיגות שתגבש אותו.
הדרך לשיקום האיזון הקיומי הישראלי תלויה לא רק בהישגים צבאיים אלא גם בתיקון תרבותי נרחב
