אם יש משהו שחבריי המגיחים מן החזית לימי התרעננות קצרצרים שבים ומדברים בו זהו הפער. לא הפער בין מראה הרקיע המפוחם של עזה לבהירותם של שמי ירושלים, וגם לא הפער בין הדריכות הנוראה של שדה הקרב לשלווה היחסית שבה מתנהלים חיינו מחוצה לו. הם מדברים על פער גדול, תהומי ממש, בשפה. הם חשים כי השפה שבה מדברים הישראלים שיצאו ללחום למען אחיהם היא שפה שונה מהותית מזו הנכתבת והולכת בעיתונים, מוקלדת בציוצים, ומוכרזת מעל לפודיומים הזולים של מסיבות העיתונאים הפוליטיות. את הפער הזה הם מתארים במילים שניתן להגדירן באמצעות הביטוי האנגלי "נפילה מן החסד" – תחושה של התעלות שנקטעת באבחה אחת. אכן, משונה לדבר על אזורי לחימה במונחים של חסד והתעלות, אבל אלו הן התחושות שמתארים באוזניי, האיש הספון באולפנים מן ה-7 באוקטובר ועד הנה, אלה שהיו שם. ההתעלות שהם מביעים אינה מותרות אלא הכרח, מעין התאמה עצמית לגודל האחריות, ובמילים אחרות – לגודל השעה.
טבעה של שעה גדולה הוא שיש בה משהו שמשכיח מלב את יום הקטנוֹת ומעמיד את פרטי הפרטים שלו באור חסר חשיבות, מגוחך כמעט. זה האור שבאלומתו פועלים החיילים בשטח, מתוך התעלמות מוחלטת מההבדלים הרעיוניים והחברתיים בינם לבין רעיהם לנשק. אין זה אומר כי הפרטים הללו חסרי ערך, בשעות אחרות הם אפילו העיקר, אלא שהעיסוק בהם בשעה זו נדמה כאיבוד עשתונות מוחלט. עולם המשלים החסידי ודאי היה מעמיד כאן מעשייה על נידון למוות שזוכה לפגישה קצובה בזמן עם המלך בכבודו ובעצמו, היחיד שעשוי להעניק לו חנינה, ואת מעט הזמן שניתן לו בפני המלכות הוא מנצל לתלונה על שרירות ליבם של פקידי הארמון, שהקציבו לו רק דקות בודדות לשטוח את תחינתו. הנמשל הברור הוא השיח הציבורי הישראלי, שמקץ קרוב ל-80 ימי מלחמה נשמע כמעט כשידור חוזר קלוקל של חמש מערכות הבחירות שליוונו בארבע השנים החולפות. הטקסטים לא נשתנו במאום, הם רק החליפו תפאורה כדי להיות שייכים, כביכול, לזמן. אני אומר "כביכול", מפני שהיחידים ששייכים באמת לזמן שבו עומדת למבחן תחושת הביטחון הקיומי הבסיסית של החיים הישראליים-יהודיים בארץ הזו הם אלו שאוזניהם אטומות לכל דיון שדומה בכהוא זה לשיחות שקיימנו ביום ה-6 של חודש אוקטובר, לא מתוך רצון באיזו אחדות מלאכותית, אלא מתוך איזו הבנה בסיסית של ההבדל בין מה שיעטוף דגים בעיתון של ההיסטוריה ומה שיירשם בספרי דברי הימים שלה.
שאגת האריה
השביעי באוקטובר הוא אולי הבור הקשה ביותר בתולדות הישראליות, ודווקא בשל כך הוא מכריח מציאת שפה שונה מזו שאיתה צעדנו על סף הבור, ממש כשם שיוסף, גיבור פרשות השבוע האחרונות, יוצא מבית האסורים המצרי מתוך שימוש בשפה שפותרת את חלומותיהם של אחרים, היפוך מוחלט של שפת החלומות המאדירה שהתרכזה בו עצמו, והובילה להכנסתו לבור האפל.
חשבתי בהקשר הזה על נאומיו של ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, בעת שהוביל את ארצו אל הקרב הגורלי בתולדותיה (והממלכה הזו, ממש כמו ישראל שלנו, ידעה קרבות גורליים אינספור). עיון בהם חושף לנגד עינינו העלמה גמורה כמעט לחלוטין של דמותו של צ'רצ'יל עצמו מן המילים שנשא. כך למשל בנאום "נלחם בחופים", שרבים רואים בו את גדול נאומי מלחמת העולם השנייה, ואולי גדול נאומי המלחמה מאז ומעולם. בנאום זה צ'רצ'יל נמנע מלקיחת איזשהו קרדיט אישי על הפינוי המוצלח של לוחמי חיל המשלוח הבריטי שסכנת השמדה ריחפה מעל ראשם בדנקרק שבצרפת, וכמובן אינו מעלה על הדעת לערב בנאום אפילו קמצוץ פוליטיקה בריטית פנימית ישירה ולעסוק בגלוי במחלוקות שנתעוררו בקבינט המלחמה שלו (ומחלוקות כאלה נתעוררו ועוד איך, ואף הניעו ניסיון שלא המריא להחלפתו של צ'רצ'יל באחר).
בכלל, נאומי צ'רצ'יל, דווקא ברגעי השיא שלהם, נדמים לעיתים כשירה יותר מאשר נאום פוליטי, וזהו שבחם. מה המשמעות של היות נאום גובל בשירה? שהוא שייך אצל הנצח לא פחות משהוא שייך אצל הרגע. הפלא הישראלי הוא שאלו שאבק הרגעים הללו על מדיהם מבינים את ממד הנצח שבהם, יותר מיושבי החדרים הממוזגים, שהיינו מניחים שדווקא הם יוכלו להביט בדברים ממעוף הציפור. צ'רצ'יל אמר על תקופת מלחמת העולם השנייה כי "לאומה הבריטית היה לב ארי, ובחלקי נפל המזל לתת את השאגה", בפראפרזה אומר שלחברה הישראלית כיום יש לב אריות, אך נדמה לא פעם שדובריה התרגלו מדי ליללות חתולים על החלב שיישפך בבחירות הבאות. לא פלא, אגב, שצ'רצ'יל הפסיד בבחירות שאחר תום המלחמה. הוא סירב לעסוק בהן במרץ כששאלות גורליות בהרבה עומדות לפתחו. בבחירות ההן הפסיד, אך במבחן ההיסטורי ניצח.
העיתונאי האמריקני אדוארד מורו אמר על צ'רצ'יל: "הוא גייס את השפה האנגלית ושלח אותה אלי קרב". האמירה הזו מצוטטת פעמים רבות כמעין בדיחה, אבל מורו, שבילה את רוב המלחמה ההיא בלונדון וחזה במנהיגותו של צ'רצ'יל מקרוב, אמר את הדברים הללו כשבח לכוח משנה המציאות של מילותיו. אני חושב על האנחה העצובה שהשמיעו באוזניי הלוחמים על חידלונו של השיח שמתנהל במרחבי הפוליטיקה והתקשורת. האנחה נובעת דווקא מן האמונה ששעת מלחמה זו עשויה להיזכר כשעתנו הגדולה מכולן. האם יצמח מנהיג שידע לגייס לכך מילים? האם ייוולד ולו נאום אחד שראוי שחיילינו יישאו בכיס בצאתם לדרך?
