בהיבט על מיקומו בלוח השנה וכן על המסר שהוא מעביר – "עשרה בטבת", נראה לכאורה מיותר, קטן וזניח. הצום החורפי והקצר מנותק מימי "בין המיצרים", מציין את תחילת המצור על ירושלים – אירוע שלפי חלק מהעדויות לא השפיע במיוחד על תושבי העיר בימיו הראשונים. על פניו, התחלה של מצור מבחוץ בזמן שאסמי המזון והמים מלאים ובית המקדש עומד על תלו – תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם – הוא לא סיבה טובה לקבוע יום צום. בטח כשלוח השנה מציין שלושה שבועות אבל ושני צומות נוכח בקיעת החומות, מרחץ הדמים, שריפת כל בתי ירושלים, החרבת הבית הלאומי, והתפוררות העם לגלות ארוכה ומרירה.
נוכח אסוננו הנוכחי נראה שלעשרה בטבת יש תפקיד חשוב ורלוונטי מתמיד. חורבן הבית בחודש אב לא החל ביום אחד. הוא אירוע שיא של תהליך ממושך, של התפוררות שלב אחרי שלב עד לקריסה מוחלטת של חברה שחיה בקונספציה המשלה את עצמה שהיא חזקה וחסינה. שום אויב לא יוכל לה, וקדושת המקדש היא כיפת הברזל הכול-יכולה. חברה שהולכת בביטחון לעבר אסון, כאשר זקניה ונביאיה מתריעים שהקרע, ההשחתה המוסרית והשנאה מביאים אותה להתפרקות טוטאלית שממנה אין דרך חזרה אם לא תחשב מסלול מחדש. על כך ראוי לצום בעשרה בטבת. לא רק לבכות על החורבן אלא גם לעצור את הפעם הבאה.
לאורך דורות נשמרה היהדות דרך האמונה בגאולה, בביאת המשיח, בבניין הבית ובשיבת ציון. אך לא פחות מהצורך להאמין בגאולה ישנו צורך להאמין בחורבן, לדעת שהוא אפשרי. אם מתעלמים ממנו הוא מתקרב ונהיה מוחשי ומסוכן. הגמרא במסכת גיטין פותחת את שורת מעשי "אגדות החורבן" של בימי בית שני, בפסוק מספר משלי: "אשרי אדם מפחד תמיד". טוב לאדם ולציבור להיות זהיר, לבדוק את עצמו, לפשפש במעשיו ולהציב לנגד עיניו שאלות תמידיות על המקום אליו הוא שואף להגיע, והדרך שבה יבחר לשם כך.
אחרי הפסוק מובא קובץ סיפורים, על השחתה מוסרית – בין איש לאישה, בין עובד למעביד, תרנגול ותרנגולת – סיפורים שהיו תחילת המפולת של ערים גדולות חזקות ומשגשגות כמו ירושלים, ביתר וטור מלכא. בזו האחרונה מסופר כיצד 300 אלף חיילי הקיסר, "שולפי חרבות", הרגו בטור מלכא במשך שלושה ימים ושלושה לילות. כשהם הרגו בצדו האחד של העיר לא נודע הדבר לתושבים בצדו השני, אשר המשיכו בחגיגות הניצחון. התיאור ממחישם את גודלה של העיר, אבל גם אווירת השבטיות שהייתה מצויה בה, ומלמדת על פירוק המסגרת החברתית המלכדת.. בצד אחד מרחץ דמים קשה, בצד השני חגיגות ניצחון.
בשנה האחרונה דמינו כולנו לתושבי ירושלים בתחילת המצור: מתעטפים בתחושת ביטחון מדומה המכונה "קונספציה"; משוכנעים שהבית יציב לעולם, האויב מורתע, והוא לא ישלח יד בכל מחמדינו. הפננו את כל משאבנו ליצירת קרע עמוק שמילא את כל עולמנו. המכה הכואבת עד מאוד שניחתה עלינו בבוקר שמחת תורה היא תזכורת לחוסר היציבות המובנת מאליה. ואף על פי שכולנו צודקים, כולנו נבונים, כולנו חכמים וכולנו דבקים בצדקת דרכנו – לא מאוחר לחשב מסלול מחדש.
