אני מתגורר בירושלים. כשחזרתי למילואים בסופה של אחת החופשות, נסיעה מתישה של שעתיים וחצי עד לחזית, הגעתי למוצב שבו אני משרת, הסמוך לגבול עם לבנון, טיפסתי לעמדה והתחלתי לתצפת על המתרחש מעבר לגבול.
בציר הלבנוני הקרוב ביותר לא היה קשה להבחין בשלט חוצות גדול שמופנה דווקא לעברנו. איש בצד הלבנוני לא היה יכול להבחין בכתוב בשלט. בשלט הופיעה תמונה של הרשע התורן, האיראני קאסם סולימאני, לשמאלו תמונה של כיפת הסלע ומעל שני אלו כיתוב בערבית: "בדרך לירושלים" (على طريق القدس). למעשה, בכל פרסום תמונתו של איש חיזבאללה שחוסל נכתב מעליו שהוא "שהיד בדרך לירושלים" (شهداء على طريق القدس). חיזבאללה איננו בודד בגישה הזו. המערכה הנוכחית כונתה כזכור בידי חמאס "מבול אל־אקצה" (طوفان الاقصى).
אם נשאל את אויבינו על מה המלחמה, הם ידעו לענות מיד. להם יעדי המלחמה ברורים לגמרי. המלחמה מצפון ומדרום, מאיראן ועד תימן, היא על עתידה וגורלה של ירושלים. החזית היא ירושלים. אומנם בעזה מתרחשת מלחמה של ממש, מעל ומתחת לקרקע, ובצפון חילופי המהלומות בין ישראל ללבנון לא נפסקים – על בשרנו חטפנו מכל הבא ליד, מרגמות, טילי נ"ט וכלי טיס עוינים מסוגים שונים שעשו המון רעש ונתנו תחושה של חזית אמיתית. אבל לפני ואחרי כל אבק המלחמה, בקֶרב אויבינו החזית הייתה ונשארה ירושלים.
ומהי המטרה שלנו במלחמת "חרבות ברזל"? אם נשאל עוברים ושבים ברחוב הם יענו כמעט בנשימה אחת וידקלמו בלי להתבלבל: "חיסול חמאס, השבת החטופים והשבת ההרתעה והשגרה ביישובי העוטף ויישובי הצפון". ואם נוסיף ונשאל: "ומה בנוגע לירושלים?", הם לא יבינו את השאלה. "ירושלים? מה הקשר לירושלים?". אומנם היו בה אזעקות אחדות לאורך המלחמה ופה ושם גם פיגוע, אבל מכאן ועד הפיכת ירושלים לאחת ממטרות המלחמה – המרחק גדול. ירושלים היא עורף ואילו החזית ומטרות המבצע נמצאות הרחק מצפון ומדרום. וזו הטעות שלנו – במערכה הנוכחית ובכלל.
נכון, חמאס חטף את אחינו ואחיותינו ככלי לשחרור מחבלים בעסקאות חטופים. חמאס רוצה לכבוש ולשחרר את פלסטין כולה וכך גם חיזבאללה, שלא מסתיר את תוכנית כיבוש הגליל הידועה שלו. הם גם רוצים להרוג את היהודים הציונים באשר הם, לבזוז, לשרוף ולהשחית. הם רוצים את הארץ מהים ועד הנהר. הכול נכון. אבל בשורה התחתונה, מטרת־העל של כל אויבינו, הקרובים והרחוקים, היא ירושלים. הם לא יניחו את נשקם עד שישיגו את המטרה הזו. ואם אנחנו רוצים לנצח נהיה חייבים, ולו מבחינה טקטית, להתייחס לעיר הזו.
קיימים חלקים בעם שלנו שמתעלמים מירושלים, שמחלקים אותה למזרח ולמערב, שמכנים אותה "חבית חומר נפץ", שמנסים להדחיק את קיומה, שמחללים את שמה ואת מה שהיא אמורה לייצג, אבל אויבינו יטרחו להזכיר לנו אותה שוב ושוב בכל מערכה. ואם שוב, גם הפעם, ההכרעה לא תושג בחזית ירושלים, הרי שבמו ידינו הפעלנו את שעון החול עד למערכה הבאה.
המלחמה כמובן איננה רק על השטח הגיאוגרפי המכונה ירושלים, כפי שאל־אקצה איננו רק מסגד בהר הבית ואפילו לא רק הכינוי שהעניקו חלק מהמוסלמים להר הבית כולו. המלחמה איננה רק על טריטוריה, וגם לא רק על ריבונות, אלא על אופיה וצביונה של ירושלים וממילא על אופיו וצביונו המוסרי של העולם כולו. האם ירושלים תהיה עיר של אור, של מוסר ושל קידוש החיים או עיר של חושך, של רשע ושל קידוש המוות, שטעמנו מעט מהם באותה שבת ארורה?
כשיהודה אנטיגונוס, אחרון מלכי בית חשמונאי, נלחם בהורדוס ובצבאו, הוא ידע על מה המלחמה. לכן הוא טבע במטבעותיו את מנורת המקדש, וכך גם נהג בר־כוכבא עת הגיע אדריאנוס קיסר ושינה את שמה ואת אופיה של העיר לעיר אלילית. על מטבעותיו לא התנוססו כלי נשק או חרבות ברזל אלא חזית המקדש וכליו – ירושלים.
מהי ירושלים? היא קודם כול עיר שלא נתחלקה לשבטים, אלא "שעושה את כל ישראל חברים". אבל ירושלים היא גם העבר, ההווה והעתיד של האנושות כולה. בית תפילה לכל העמים, מקום שמחבר קודש וחול, שמיים וארץ. המציאות הטופחת על פנינו מחייבת אותנו לזכור ולהזכיר את ירושלים בכל יום, באופן אקטיבי. הזיכרון צריך להיות בחיי השגרה ולא רק באירועי שיא. וקל וחומר בעת מלחמה – כל הזמן, בחזית, היא צריכה להיות מוצבת לנגד עינינו.
אם קברניטי המדינה מחפשים שם מתאים למלחמה, כדאי ללמוד מהאויב ולהחליף את השם הסתמי שניתן לה עד כה ל"מלחמת ירושלים". זה כמובן לא מספיק. השלטון צריך לעשות הכול, בכלים הרבים העומדים לרשותו, כדי להביא לכך שמעמדה באמת יחוזק ויבוצר. אנחנו המוצבים בחזית הצפונית נעשה את המיטב, אבל כדי שהמערכה הזו אכן תסתיים בסוף הדרך בניצחון, המאמץ העיקרי צריך להיות מושקע הרחק דרומה מכאן, בעיר הנצח.
