הקשר בין סקרי המנדטים, שמתפרסמים גם תחת אש, ובין תוצאות הבחירות שמועדן אינו ידוע – מקרי בהחלט. המפה הפוליטית תיראה אחרת, עם שחקנים חדשים, פיצולים ואיחודים. אבל הסקרים אכן משקפים מגמות מובהקות בדעת הקהל, שהבולטת בהן היא חסרי הבית: לפחות עשרים מנדטים של ימין קלאסי שאינו מסוגל לתמוך בקואליציה הנוכחית על מחדליה וסגנונה. ערימה של מנדטים מונחת על הרצפה.
המרוויח הגדול אך הזמני מהמצב הזה הוא בני גנץ, פשוט כי אין לאותם מצביעים אפשרות אחרת. הם חונים אצלו, ומביאים אותו קרוב לארבעים מנדטים. אולם כשדוגמים לצד גנץ גם את יוסי כהן ואת נפתלי בנט, רואים כיצד אותם מצביעים עוברים אליהם. ואולי גם השניים הללו הם תחנה בדרך למפלגת ימין נוספת שעוד תפציע.
המעניין הוא שאיש מבכירי הליכוד לא מתכופף להרים את המנדטים האלה. מפלגת השלטון עמוסה בראשי ממשלה לעתיד בעיני עצמם: ישראל כץ וניר ברקת, אלי כהן ויריב לוין, יואב גלנט ויולי אדלשטיין. כולם הציגו את עצמם כמועמדים להנהגת הליכוד ביום שאחרי נתניהו. אבל גם כשראש הממשלה על הקרשים בסקרים – בין 15 ל־18 מנדטים – הם לא מעיזים לנסות לתפוס את מקומו. חלקם, כמו לוין וגלנט, אינם עושים זאת כי לא יצליחו לבדל את עצמם מהמחדל או מנתניהו. אחרים אולי מאמינים שהוא עוד יכול לארגן את המחנה סביבו.
הימין צדק רעיונית וקרס מעשית. כישלונו של נתניהו לא היה במימוש המדיניות שהטיף לה, אלא בכך שפעל הפוך ממנה. הוא הזהיר מפני אוסלו ואז אימץ אותו, הצביע בעד ההתנתקות ואז פרש מממשלת שרון, הטיף לא להיכנע לטרור אך הוביל את עסקת שליט, הבטיח למוטט את חמאס ואז אִפשר לו להתעצם. אפילו במלחמה הנוכחית הוא הבטיח מצור על עזה, אך אז נכנע – אולי בלית ברירה – ללחץ האמריקני להזרמת דלק. מי יודע אם גם הקמפיין הנוכחי שמוביל ראש הממשלה נגד רשות פלסטינית בעזה לא יתהפך עליו ברגע האמת. רמזים לכך אפשר למצוא במאמר שפרסם אתמול ראש המל"ל, צחי הנגבי. הוא אומנם ספג את האש, אבל הכתובת האמיתית לדברים נמצאת מעליו.
נוסיף לכך את העובדה שחלק לא מבוטל מנבחרי הציבור של ה"ימין מלא־מלא" באו להטריל במקום לעבוד, לריב במקום לחבר, וכך אפשר להבין את הריק שממתין להנהגה חדשה. המדדים הפעם אינם מתמקדים במסגור הרגיל של שמאל־ימין: הם עוסקים בנוקשות ביטחונית, אחדות פנימית ומרחק מהמחדל.
קואליציית ה־64 שווה בסקרים 44, וכעת היא נקרעת בתוך עצמה. הפיצוץ הפוליטי של השבוע לא היה בין נתניהו לגנץ, אלא בתוך הימין. חילופי ההודעות בין הליכוד לבצלאל סמוטריץ' אינם מאפיינים ראש ממשלה ושר אוצר בשעת מלחמה אלא פוליטיקאים בקמפיין. הפעם הקודמת שבה סמוטריץ' חילק עצות לקבינט המלחמה בטוויטר הייתה אחרי סקר שבו לא עבר את אחוז החסימה בתרחיש של הקמת מפלגת ימין חדשה. הסקר השבוע בחדשות 12 היה גרוע יותר מבחינתו: בכל התרחישים שנבדקו הוא נמחק, ואילו איתמר בן־גביר מתחזק.
הדילמה של סמוטריץ' היא בין יישור קו מלא עם הקואליציה, בתקווה ליציבות ולהרחקת הבחירות שיסכנו את שרידותו הפוליטית, ובין אתגור של נתניהו כדי להשיב חלק מהמצביעים שנדדו לבן־גביר. נראה שהוא בוחר באפשרות השנייה.
בן־גביר יושב בממשלה שמזרימה דלק ומאות משאיות הומניטריות לרצועה, אבל מצליח לבדל את עצמו ממנה. ההרחקה מקבינט המלחמה המצומצם הייתה מתנה בשבילו: היא מאפשרת לו להיות אופוזיציה בתוך הקואליציה. המודל הזה עלול לקרוץ גם לסמוטריץ', שדיבר רבות על הצנעת המחלוקות אבל עכשיו מחצין אותן. הערותיו על מדיניותו של קבינט המלחמה חשובות, אם כי העובדה שהן מופיעות ברשתות במקום בשיחותיו הקבועות עם ראש הממשלה מעוררת סימני שאלה.
שר האוצר ניסה לא להיות בעמדה כזו. הרטוריקה שבה בחר ניסתה להיות מאחדת יותר, אלא שבחסות האחדות הזו הוא התעקש גם להגן על שימור חלק מהכספים הקואליציוניים. סמוטריץ' ניסה להסביר שאלו גרושים ביחס למיליארדים שתעלה המלחמה, אבל זו בדיוק הנקודה: אי אפשר "לדלג על סדרי עדיפויות" בשם ההימנעות ממחלוקת. אין דבר כזה "כלכלת אחדות", כשם שאין גם תקציב "חברתי" וכלכלת "בעזרת השם". כל המילים הללו הן ההפך מהענייניות הנדרשת בזמן חירום. מלחמה מחדדת סדרי עדיפויות, לא מטשטשת אותם, ושיקולים מגזריים שנסבלים בימי שגרה אמורים להתפוגג מול הצורך הלאומי – לא להתכסות בו.
לרגע אחד היה נדמה ששר האוצר פעל בניגוד לאינטרס הפוליטי, כשמשרדו פרסם צו להשבת המס על השתייה המתוקה. זהו צעד שגם יכניס מאות מיליונים לקופת המדינה, וגם יצמצם את צריכת המשקאות הבעייתיים הללו. אך אז מיהר סמוטריץ' לטעון שהצעד החיובי הזה הוא "טעות". חסידי תיאוריות הקשר חושדים שהיה זה שריר של איום מול המפלגות החרדיות בעניין מועד קיום הבחירות המקומיות – אף שלא רק החרדים תומכים בכך: גם מפלגות הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי מעדיפות את קיום הבחירות תחת אש.
להתנהלות הזו יש מחיר נוסף: גם תקציבים ראויים נצבעים כאינטרס פוליטי. דוגמה מצערת היא תקציב צנוע של 15 מיליון שקלים לחיזוק היישובים הקהילתיים בקו העימות. אורית סטרוק ביקרה השבוע בגבול הצפון ונפגשה עם תושבים שבשום סרט לא יצביעו לה, חלקם אף התלבטו אם להיפגש עימה. המסקנה שלה הייתה שצריך לחזק את הקהילות ביישובים הקטנים יותר. מי שרוצה שהתושבים ישובו לגבול אחרי המלחמה, חייב לטפח את הקהילות בימי גלותן הכפויה. סטרוק זוכרת את המחיר החברתי ששילמו קהילות גוש קטיף שחיו בבתי מלון לפרקי זמן ממושכים. את הקושי הזה היא רוצה להקל על מפוני בארי וכפר־עזה, אדמית וזרעית.
התקציב המדובר אמור להתחלק לפי אזורי עדיפות לאומית – כ־40 אחוז לצפון, 30 אחוז לעוטף, ו־30 אחוז ליהודה ושומרון – אך הוא נתקע בגלל ביקורת של הייעוץ המשפטי באוצר. שם חושדים בכל מה שעובר במשרד למשימות לאומיות, שאכן הוקם כאוסף זרועות נחוצות שהודבקו מטעמים פוליטיים. העובדה שתקציבים מוזרמים דווקא דרך המשרד של אורית סטרוק לא אומרת דבר על היעד הסופי, אבל כן "צובעת" אותם בדרך – במקרה הזה, כנראה ללא סיבה ממשית.
גזרת גנץ וגדעון סער עודנה המסקרנת ביותר במערכת הפוליטית, דווקא משום ששני האישים לא מדברים ביניהם על שאלת עיתוי הפרישה מהממשלה. זו לא עדות ליחסים תקינים, להפך. אבל אולי בכל זאת, בערוצים עקיפים, נרשמה התקרבות בעמדות: יו"ר תקווה חדשה הודיע השבוע בראיונות שמבחינתו חזרה לליכוד אינה על הפרק, וגם לא תהיה. בכך הוא שלל למעשה את הטענה על תמריץ פוליטי שמטרתו להציל את נתניהו.
סער אינו מסתיר את הפער האפשרי בינו ובין גנץ בשאלת מועד הפרישה, אבל מתעקש שהשיקול שלו נובע מהצורך באחדות לטובת המערכה. במקביל, בסביבת גנץ אולי לא משוכנעים בטוהר הכוונות של סער, אבל נרשמת התקרבות מסוימת למסקנותיו המעשיות: היעד לפרישה מהקואליציה נראה כעת רחוק יותר מזה שסומן תחילה. סיום השלב ה"עצים" של הלחימה יהיה כנראה בעוד שלשה שבועות, אבל התברר שלא די בכך כדי שבמחנה הממלכתי יחשבו שתמה מלאכתם בממשלה. אנשי גנץ ניסחו שורה של מדדים שבהם צריכה לחול התקדמות משמעותית, גם אם לא השלמה מלאה של המשימה: ביסוס הכוחות בקווי ההגנה החדשים ברצועה, מיצוי עסקאות החטופים האפשריות, ייצוב המצב בצפון, קביעת לוח זמנים להשבת התושבים לאזורי הספר, שחרור חלק ניכר מהמילואים והשלמת כמה חיסולים בולטים. אחרי כל אלה ישוקלל גם המצב הפוליטי.
עד עכשיו, מה שטוב למדינה ומה שמשרת את גנץ פוליטית התלכדו. כאשר הוא יחליט שנכון לפרוש מהותית, הוא יצטרך לראות אם פוליטית זה כדאי לו, ובעיקר לנסות לשכנע מה הוביל לְמה: בליכוד יטענו שהשינוי במצב הפוליטי ישנה את מצב המלחמה, גנץ יצטרך להוכיח שהשינוי במצב המלחמה הוא שהוביל אותו לשינוי במצב הפוליטי.
המודל של בן־גביר, שמתפקד כאופוזיציה בתוך הקואליציה, עשוי לקרוץ גם לסמוטריץ' צילום: פלאש 90
