במרכז למורשת המודיעין בגלילות נפתח לפני ימים אחדים המוזיאון הראשון להנצחת זוועות 7 באוקטובר. לצד "מוצגים" כמו אופנועי כוחות הנוח'בה של חמאס ומשגרי טילים שתפס צה"ל, מוקרנים מחזות קשים מתוך "סרט 47 הדקות" המפורסם, שהוקרן עד כה רק בחדרים סגורים לעיתונאים ולדיפלומטים ברחבי העולם.
למרבה המזל, גם מוזיאון 7 באוקטובר לא ייפתח לקהל הרחב. הוא מיועד בעיקר לאישים זרים שיגיעו לישראל, כשם שמזמינים מבקרים חשובים לביקור ביד ושם זה עשרות שנים. המראות המחרידים מהווים תזכורת לכך שאירועי 7 באוקטובר לא היו אוסף של קרבות גבורה, כפי שאפשר אולי לחשוב בטעות ממרחק הזמן, אלא טבח המוני של אנשינו, רובם אזרחים חסרי ישע.
הנה עוד תזכורת לעובדה בסיסית שאולי הולכת ונשכחת: בכל רחבי הגלובוס, ובמיוחד בעולם הערבי, עוקבים אחרינו בשבע עיניים ומבקשים לראות כיצד אנו גובים את המחיר מחמאס על מה שעולל. עוד לפני שמדברים על "היום שאחרי", יש כאן סוגיה של הרתעה שתשפיע על היכולות שלנו לחיות כאן עוד דורות רבים.
בשטחי הרצועה הלחימה עדיין עזה. העצבים גם מתוחים, כפי שניתן היה ללמוד אפילו מהטרגדיה הבלתי נתפסת של הרג החטופים יותם חיים, סאמר א־טלאלקה ואלון שמריז מאש כוחותינו. אסון החטופים התרחש בשג'אעיה שממזרח לעיר עזה, לכיוון הגבול עם ישראל, בגזרה שנכבשה ו"טוהרה" על ידי כוחות מאוגדה 36 שתחת פיקודו של "דדו" מודל שנת 23' – הלוא הוא תא"ל דוד ("דדו") בר־כליפא. "דדו" המחודש השלים את מרבית דרכו הצבאית בגבעתי, ולמעשה כבר מהפנימייה המסלול שלו זהה לזה של תא"ל עופר וינטר. אגב, לווינטר אין עדיין תפקיד רשמי במלחמה הזאת: הוא עובר ממשימה זמנית אחת לאחרת על פי שיקול דעתו.
כחלק מהלחימה בגזרה של אוגדה 36 השבוע הרסו כוחות גולני את פסל חמאס להצנחת אסון הנגמ"ש בשג'אעיה במבצע עופרת יצוקה, שבינתיים הצטרף אליו האסון שביו הרוגיו היה גם מפקד גדוד 13, תומר גרינברג. הרס הפסל הוא מבצע מעין אלה שיוזמת מחלקת "תודעה" שקיימת באגף מבצעים במטה הכללי. הערך המבצעי האמיתי של מהלך כזה נחשב שנוי במחלוקת. שלשום הודיע דובר צה"ל כי אוגדה 36 השלימה את שלב פירוק יכולות הליבה של חמאס בשג׳עייה והושגה אחיזה מבצעית בשכונה.
בתוך כך, בגזרה הצפונית יותר של עזה השלימו כוחות מאוגדה 162 – בפיקודו של תא"ל איציק כהן, בן קיבוץ נגבה, שגם הוא צמח בגבעתי – את כיבוש העיר ג'באליה. כהן קיבל את האוגדה שבועיים בלבד לפני המלחמה. גולת הכותרת של פעילות האוגדה הייתה כיבוש "המרובע הביטחוני" – מתחם צמרת חמאס, שבו נבנו מפקדות ענק שחוברו במנהרות לקניונים ולבתי יוקרה.
המנהרות נחשפו על ידי לוחמי שלדג אשר לחצו על אריחי קרמיקה שנראו תמימים, אבל סובבו דלת הידראולית שמאחוריה היה עולם נסתר עצום. כיבוש המתחם הביטחוני עוד יילמד בשיעורי היסטוריה צבאית, כולל החלק שלו שטרם סופר – יומיים של ריכוך מהים, מהיבשה ומהאוויר, בפיקוד חטיבת האש 454 ש"טיפלה" בכל העמדות השולטות בניתוח מדעי כמעט. היא ריסקה מרחוק אלפי בתים עוד לפני שהחייל הישראלי הראשון נכנס לשטח.
אחרי הריכוך, הכיבוש והטיהור של האזור מצפון לקו נחל עזה כולו, הן תחת 36 והן בגזרת 162, מגיע למרבה הצער גם הדשדוש. זה השלב שבו ימשיכו להגיח מחבלים מתוך פירים נסתרים כדי לתקוף את כוחותינו.
בדרום, שבו הולכת ומתעצמת הפעולה במרחב חאן־יונס, האתגר גדול אפילו יותר בגלל הימצאותם של 2 מיליון אזרחים באזור. מחצית מהם התפנו מהצפון עם תחילת המלחמה, על פי הוראות צה"ל. בגזרה זו מערכת הפיקוד והשליטה של חמאס עדיין מתפקדת. צה"ל ושב"כ מתקשים לשים את ידיהם על יחיא סנוואר ומבוקשים בכירים ביותר, על אף המאמץ העצום שמושקע בכך.
על הלחימה בגזרת חאן־יונס אחראית אוגדת התמרון הקל של צה"ל, אוגדה 98 בפיקודו של תא"ל דן גולדפוס, בוגר שייטת וחטיבת הנח"ל. יחידת דובדבן, שהיא חלק מהאוגדה, ספגה השבוע מתקפה קשה: לוחמי היחידה, שמתמחים בלחימה אורבנית ובעיקר בשטחי פיקוד מרכז, נתקלו במארב שבו נהרגו רס"ל ליאב אלוש, רס"ר איתן נאה ורס"ר טל פילבה, איש יהל"ם. לוחם נוסף של דובדבן נפצע קשה.
כדי לחסל את המאבק הכווינו הלוחמים מסוקי קרב שתקפו את המתחם שממנו נורתה האש עד להשמדתו. בהקשר זה חשוב להבין כי הלחימה בחאן־יונס מתנהלת בשטח שנחשב "פתוח" יותר מערי צפון הרצועה. כאן הבניינים נמוכים והחצרות רחבות, ואין בניינים רבי־קומות כמו בעיר עזה.
עין לסעודיה צופייה
התמונה האזורית מורכבת הרבה יותר מהמלחמה מול חמאס בעזה, והשבוע ניתן היה לראות באופק הרחוק גם הזדמנויות חיוביות, לשם שינוי. כך למשל, התפתחות כזו יכולה לנבוע דווקא מאחד האתגרים הגדולים שניצבים לפתחנו – כיצד להתמודד עם המצור שהטילו הח'ותים בתימן על תנועת אוניות ישראליות דרך מצרי באב אל־מנדאב לים סוף.
כפי שפרסמו האמריקנים, בקואליציה שהקימו להבטחת השיט מול חופי תימן חברות כעת עשר מדינות, כולל הנסיכות הזעירה בחריין. כמה מדינות הצטרפו למאמץ "בעילום שם", אבל לא קשה לנחש כי מדובר גם בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות. לשתי המדינות יש חשבון ארוך עם החו'תים, זכר למלחמה שעודדה איראן, שבמסגרתה שיגרו המורדים מתימן טילים ארוכי טווח ומל"טים מתאבדים על אתרים שונים בערב הסעודית ואפילו לעבר בירת האמירויות, אבו־דאבי.
אחרי פתרון הבעיה בתימן עשוי להיות לאמירויות ולערב הסעודית תפקיד מרכזי, יחד עם מצרים, בכל הסדר בינלאומי עתידי בעזה – בהנחה שנשלים את חלקנו ונמוטט את שלטון חמאס. אגב, לאמירותים ולסעודים אין גם אהבה יתרה לקטאר, המממנת העיקרית של חמאס עד כה. מבחינת ארה"ב, הסדר חדש בעזה שבו הסעודים ימלאו תפקיד משמעותי יכול להשתלב היטב גם עם כינון יחסי שלום רשמיים בין ישראל למדינה החשובה ביותר בעולם הסוני. עוד חזון למועד.
בינתיים יש לשאול אם לקואליציה הבינלאומית, שתתחיל לפעול בקרוב, יש בכלל כדורים בקנה כדי להרתיע את הח'ותים. נראה שכן: אם כוחות הקואליציה יפגעו בשדה התעופה של צנעא ובנמל הימי שלה – וכנראה הם אכן יעשו זאת – זו תהיה מכה אנושה לח'ותים. אין להם הרבה מה למכור באזורי תימן הנתונים לשליטתם ללא שני האתרים המרכזיים בעיר הבירה.
בכל מקרה, סביר להניח כי המהלך המתגבש נגד החו'תים היה אחד הנושאים החשובים בשיחות שניהלו בשבוע האחרון בישראל היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית ג'ייק סאליבן ושר ההגנה לויד אוסטין. נוסף לכך עלתה הסוגיה של "ראש הנחש" שמפעיל את כל החזיתות נגדנו – איראן.
ככלל, האמריקנים עדיין מתנגדים לפתיחת חזית מקיפה מול איראן וחיזבאללה – ואגב, איש אינו אומר שגם בישראל ששים לעשות כן. בזמן שהציפיות נמוכות מאוד לפתרון של חילופי האש הקשים בצפון "מתחת לסף המלחמה הכוללת", באמצעים דיפלומטיים בלבד ועל בסיס החלטה 1701 של מועצת הביטחון, ייתכן כי צעד ראשון לגביית מחיר ישיר מאיראן על מה שמעוללים לנו כל הארגונים שנתמכים על ידה התרחש כבר השבוע בסייבר.
שר האנרגיה של איראן האשים ביום ראשון את ישראל במפורש בשיבוש הפעילות של כ־70 אחוזים מתחנות הדלק בארצו. אם ישראל אכן עומדת מאחורי תקיפת הסייבר הזאת, היא אותתה בכך לאירנים שהם ישלמו מחיר גם בתוך שטחם על תמיכתם בארגוני החסות שלהם אשר תוקפים אותנו – מהח'ותים בתימן ועד חיזבאללה. ישראל הרשמית לא התייחסה לתקיפה באיראן, אבל קבוצת האקרים ישראלים תחת הכינוי "הדרור הטורף" פרסמה הודעה המופנית לנשיא איראן: "עלי ח'מינאי, למשחק באש יש מחיר. לפני חודש הזהרנו אותך שנגרום לך לשלם על הפרובוקציות שלך. עכשיו זו רק טעימה ממה שאנחנו מסוגלים לבצע". אם ההצהרה הזאת נכונה, נראה שהמתקפות בסייבר רק יתגברו בקרוב – ואולי משני הצדדים.
באותו הקשר, באחרונה אירעה גם מתקפת סייבר על בית החולים זיו , שככל הנראה ביצעה מחלקת הסייבר של חיזבאללה כחלק מהחזית הכוללת של הארגון הלבנוני מולנו – מעין תוספת לרקטות, לטילים ולכטב"מים המתאבדים. בזירה מול הארגון הלבנוני הולכת ישראל ומתקרבת לרגע האמת: או שתידרש למהלך צבאי להרחקת כוחות רדואן מהגבול, או שתדבק, כאמור לעיל, במהלך מדיני ליישום החלטה 1701 של האו"ם. דברים כאלה אמר בעצמו השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו. דובר צה"ל חזר במקביל כמה פעמים על איומים מפורשים בדבר הנזק שייגרם ללבנון בתרחיש של מלחמה. ולמרות הכול, הסיכוי לפתרון המדיני עודנו נמוך.
הטרלות בקבינט
לרוע המזל, האתגרים האסטרטגיים העצומים שישראל מתמודדת עימם – אתגרים שלא היו כמותם מאז ימי דוד בן־גוריון – מתרחשים בתקופה שבה הקבינט המדיני־ביטחוני הוא מהחלשים ביותר אי פעם בכל הקשור לרמתו המקצועית.
ביטוי לכך היה השבוע ברמה הרדודה של השאלות ששאלו השרים, אם לשפוט לפי ההדלפות המופקרות מדיוני הקבינט. השאלות נשמעו כאילו נכתבו מראש לטובת ההדלפות וה"בייס" הפוליטי. כך למשל, השר איתמר בן־גביר "התקיל" את הרמטכ"ל בשאלה טקטית במיוחד, שנוגעת לצעדים שננקטו נגד החיילים שקראו "שמע ישראל" במערכת הרמקולים של מסגד בג'נין. אם כבר דנים באירוע כזה דווקא בקבינט, ראוי לשאול מה הסכנות בהפיכת העימות מול חמאס למלחמת דת – תרחיש שאליו משתוקק נואשות ארגון הטרור – ומה ניתן ללמוד גם מהתקרית הזאת על התרופפות המשמעת המבצעית בקרב כוחות הביטחון, שאולי באה לידי ביטוי אפילו בטרגדיה הבלתי נתפסת של הרג החטופים.
באותו דיון קבינט השבוע "הטרילה" גם השרה מירי רגב את הרמטכ"ל הרצי הלוי בשאלה קנטרנית על המנהרה העצומה שנחשפה ליד הגבול, "בזמן שישנתם", לכאורה.
לעומת הקבינט המדיני־ביטחוני, בקבינט המלחמה – הגוף שמקבל את ההחלטות באמת – הרמה המקצועית גבוהה. אלא ששם היחסים עכורים, בעיקר בין רה"מ נתניהו ובין שר הביטחון יואב גלנט, שאינם מדברים ביניהם אלא אם יש הכרח ממשי לכך. אירוע בשעות המאוחרות של ליל רביעי בקריה המחיש את הקרע: בזמן שגלנט התייעץ בכל הזדמנות עם פורום של אלופים המקורבים אליו, ולעיתים אף השלים את ההתייעצויות בשיחות טלפון אחרי חצות אל תוך הלילה, זימן נתניהו אלופים אחרים במילואים כדי לשמוע את דעתם ישירות. האלופים "של נתניהו" אמרו לו כי לדעתם האלופים שעימם מתייעץ גלנט "שבויים עדיין בקונספציה ישנה".
כוונתם בעיקר היא לשני אלופים־יועצים של גלנט, שמוכרים היטב גם מההופעות הרבות שלהם בטלוויזיה – גיורא איילנד ותמיר היימן. מנגד חשוב לציין שלפחות איילנד יוצא בגלוי נגד דרך ניהול המלחמה, בעיקר בגלל ה"אספקה הומניטרית" לרצועת עזה, שכללה השבוע אפילו מאות משאיות שנכנסו לעזה מישראל דרך מעבר כרם־שלום – בניגוד מוחלט לכל הצהרות הדרג המדיני בתחילת המלחמה.
לקחים שנלמדו במחיר דמים
על רקע השיא בקרבות שמתנהלים בגזרת אוגדה 98, צה"ל כבר נערך למעבר לשלב ג' של המלחמה בכל רחבי עזה – שלב שצפוי להיפתח במהלך חודש ינואר. המועד המדויק תלוי בהתפתחויות בשטח.
השלב הראשון היה עד להפוגה, והשני מתנהל מאז סיומה. לקראת השלב השלישי צה"ל מקים קו של עשרות מוצבים ועמדות אשר יחלשו, על פי התסריט המסתמן כעת, על שטח בן קילומטר שייחשב כ"פרימטר", אותו שטח הפרדה בין עזה לישראל שכל תושב של הרצועה שייכנס אליו יומת מיד. בשלב זה במלחמה ישחרר צה"ל כוחות מילואים רבים ויעבור לפעול במתכונת של פשיטות חטיבתיות – בכל פעם ישעטו הכוחות לעבר יעד אחר בעזה או מול כמה יעדים במקביל.
בנושא הכאוב של החטופים אין השבוע הרבה מקום לאופטימיות: לא נראה שהם ישתחררו בקרוב. יש פער מסוים בין המציאות לבין מה שנאמר שוב ושוב לציבור – ששחרור חלק מהחטופים בהפוגה הושג אך ורק בזכות הלחץ הצבאי על חמאס.
אכן, הלחץ הצבאי בהחלט תרם לעסקת שחרורם, אך הסיבה העיקרית לשחרור הנשים והילדים בהפוגה היה שיקולים של חמאס. מבחינת ארגון הטרור, המשוחררים – ובעיקר הילדים – היו נטל לא פחות מנכס. כעת חמאס עלול להתעקש על הפסקת אש מוחלטת ולא רק על הפוגה בכל תרחיש של שחרור שבויים נוסף. זה הקלף החזק שלו בניסיון לשרוד, מה שמביא את יעדי המלחמה של ישראל – שחרור החטופים וחיסול חמאס – להתנגשות. ישראל מצידה מנסה עדיין להתניע מהלך מחודש לשחרור שבויים, אבל הדרך עוד ארוכה, ולא בטוח שתוביל ליעד המיוחל.
בחזרה ללחימה: כדי ללמוד על הלך הרוח והתובנות של צה"ל עד כה שוחחתי ביום חמישי עם סא"ל אורי ליפשיץ, תושב ראש-צורים שבגוש עציון, שמבלה את כל זמנו בעזה מאז פרוץ המלחמה כראש המטה של חטיבה 5, שהתחילה את דרכה במלחמת השחרור כ"גבעתי" וזכורה גם מהקרב הקשה במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן ב־2022. החטיבה עומדת להצטרף בימים הקרובים ללחימה בגזרת חאן־יונס, לאחר שסיימה את משימתה במרחב בית־חאנון שבצפון הרצועה.
כחלק מהמעבר בין גזרות, חייליו של ליפשיץ יצאו סוף־סוף ל־48 שעות התרעננות בבית. "לא קל למילואימניקים אחרי 70 יום, אבל רוח הלחימה עדיין גבוהה מאוד. חלק אומרים שגם כאשר החטיבה תשתחרר מתישהו, הם לא יסכימו לחזור לאזרחות ללא הנשק האישי. הם רוצים להמשיך להיות מוכנים לכל קריאה "עד להשלמת המשימה מול חמאס".
ליפשיץ מספר כי אחד הלקחים הברורים שלמדו הכוחות עד כה קשור למקומות שנחשבו במשך שנים "רגישים" ואסור היה לפעול בהם – בתי ספר של אונר"א, מרפאות, מסגדים, גני ילדים ועוד. דווקא שם, מתברר, ניתן היה למצוא את כל תשתית הטרור של חמאס. "לא הייתה נקודה של אונר"א שלא מצאנו בה נשק, מחרטה או דברים אחרים שקשורים למערך הצבאי. גם בשאר המקומות כמעט לא מצאנו בתים תמימים, ובכל בית נמצאה לפחות חוברת הדרכה ללחימה, כעדות להימצאות חמאס במקום".
לדברי ליפשיץ, הלקחים השונים שנלמדים בלחימה – כמו השיעור הקשה מנשוא שחטופים יכולים להופיע במפתיע בלב הלחימה – מועברים מחטיבה לחטיבה, ומשם עד לרמות הפיקוד הזוטרות בכל הגזרות. כמובן, גם חמאס לומד היטב את צה"ל ומחפש ללא הרף את נקודות התורפה שלו. עם זאת, האויב הולך ודועך, ובעיקר באזורים הצפוניים של הרצועה, אבל עדיין נלחם.
כפי שהזכרתי לעיל, בגזרת הלחימה בחאן־יונס אמצעי הפיקוד והשליטה עדיין מתפקדים, מה שמאפשר לארגון הטרור לנהל התקפות משולבות לעבר כוחותינו – שילוב של פיצוץ מטען וירי טילים נגד טנקים לעבר החיילים, שבעקבותיהם ממתין מארב לכוחות החילוץ. גם דפוס הלחימה הזה כבר נלמד בדם.
חשופים בצריח
גם את זה חשוב לדעת: אף שבצה"ל אומרים שוב ושוב כי התחקירים של המלחמה "ייערכו רק אחרי הקרבות", בפועל כל הגופים והזרועות כבר מבצעים תחקירים ראשוניים לצורך הפקת לקחים מיידית. אפילו אגף המודיעין עושה כך, וראש אמ"ן, אלוף אהרון חליווה, מקיים פורום לקחים שבועי. גורמים שראו אותו שם מתרשמים כי ליבו שבור, עיניו כבויות בשל תחושת הצער וכובד האחריות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו לנהל את המערכה ללא משקעי המחדל המודיעיני.
בשבועות קודמים כתבתי על לקחים ברורים בצה"ל בקשר לטעות האסטרטגית בהקצאת המשאבים ובניין הכוח – העדיפות המוחלטת שניתנה לחיל האוויר ולאגף המודיעין, למשל – על חשבון זרוע היבשה שדולל ונוון בצורה חמורה.
כאן המקום להאיר זווית נוספת, הפעם בתוך מערך היבשה: על אף שתרחיש המלחמה לכיבוש מלא של עזה נלקח בחשבון בצה"ל כבר שנים, לא נעשו כל המאמצים האפשריים כדי להתאים את אמצעי הלחימה לאופי המשימה. אין ספק שאם צה"ל היה משקיע מאמץ עצום להתמודדות מול איום המנהרות, בדומה למאמצים העילאיים לפתח אמצעים כאלה מאז 7 באוקטובר, מצבנו מול האתגר הזה היה כיום טוב בהרבה.
אחת הבעיות הנוספות שעולות בתחקירים קשורה לריבוי ההרוגים בקרב חיילי השריון. נגד טילים נגד טנקים דווקא ניתן למרבית היחידות מענה שנחשב טוב, גם אם לא מושלם – מערכת ההגנה "מעיל רוח", שלמרבה הצער לא ניתנה לכל הכלים ברצועה.
יתרה מכך, רבים מהשריונרים נהרגו מירי צלפים לעבר מפקדים שעמדו עם הראש מחוץ לצריח הממוגן בטנק, אף שבישראל פותחה כבר לפני שנים מערכת שמאפשרת את ניהול הלחימה מתוך הצריח, ללא צורך לחשוף את הראש. המערכת תיכנס לשימוש רק בטנק המרכבה העתידי, שייקרא "ברק". בטנקי המרכבה הנוכחיים, אפילו סימן 4, אין אפשרות להילחם מתוך הצריח.
בנוסף מתברר שצה"ל השלים כבר בשנת 2019 בהצלחה פיתוח אבטיפוס לטנק קל, שמתאים בדיוק ללחימה במתאר אורבני כמו עזה. יש לטנק הזה מיגון מלא, אבל גם יכולת מעבר גבוהה בתוך סמטאות צרות וקנה בקוטר 30 מ"מ בלבד, שמאפשר שימוש בתחמושת זולה ומתאימה לאופי הזה של הלחימה. פגזי 120 מ"מ רגילים של הטנקים יקרים למדי.
אב־הטיפוס לכלי החדש נקרא כרמל, והוא פאר היצירה של המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון (מפא"ת). הניסוי של ה"כרמל", בנוכחות צמרת צה"ל, הוכתר בהצלחה רבה בשטחי מחנה אליקים כבר באוגוסט 2019, אך למרות זאת הוחלט בזרוע היבשה לא לפתח את הכלי. תחת זאת ביכר הצבא לחכות ל"ברק", שממילא יהיה כבד מאוד וייקח שנים רבות לפתחו ולייצרו.
בצה"ל יש מי שסבורים כעת כי טנק קל כמו הכרמל או התקנת מערכת לחימה מתוך צריח סגור בטנקי המרכבה, כפי שיש בברק, היו מועילים מאוד במלחמת עזה. כל זאת, עוד מבלי לדבר על המחסור במסוקי קרב בצה"ל בגלל הסגירה של שטי טייסות מסוקי קוברה בשנת 2014. מכל מקום, ייקח עוד זמן רב כדי לבנות אחרת את הכוח ולתקן את הטעויות הללו.
