קשה מאד להאמין לראש הממשלה נתניהו, כשהוא מכריז שהוא נחוש להמשיך את המלחמה בחמאס "עד הסוף". מדי כמה ימים הוא מקיים מסיבת עיתונאים או מפרסם סרטון, חוזר ומכריז שנמוטט את החמאס ונחסל את יכולותיו, ולעתים קרובות ההכרזות גם מלוות בדפיקה על הפודיום וביישור מבט אל המצלמה – אל "אזרחי ישראל".
הסיבה שקשה להאמין לו היא הפער הגדול שקיים בין ההכרזה לבין התעוזה. התנהלותו הפוכה בתכלית מכל מה שצריך לעשות כדי להכניע את חמאס ולחסל את יכולותיו. ברגע האמת הוא נרתע מול הקולות הבוקעים מהאולפנים – ומשנה את החלטותיו. עמוד השדרה שלו, שאותו הוא נוהג לשבח, התגלה כפיקציה בפרשת שליט, בנאום בר אילן וברפורמה המשפטית, ומדינת ישראל משלמת הרבה יותר אחרי שגם אכלה את הדג המסריח וגם גורשה מהעיר.
נתניהו, כמוביל המדיניות, שותף מלא לכשל הקונספציה ב-7 באוקטובר, והוא והקבינט שלו ממשיכים בכֶּשל גם בימים אלה, מוותרים ונכנעים באופן המנוגד לחלוטין לכל היגיון ושכל.
דברים אלה נאמרים במיוחד עכשיו, לאור שורת ההצעות שעולות בנוגע להפסקת אש או הפוגה הומניטרית ארוכת טווח בתמורה להחזרת החטופים. הקבינט נראה עסוק מדי בהדלפות, בהקנטות של הרמטכ"ל ובמריבות פוליטיות, ופחות בדיון מעמיק על ההשלכות העלולות לנבוע מרשימת הוויתורים, שחרורי האסירים, ההפוגות ומדיניות ההומניזם שהוא מתכוון לנקוט בה. בחמאס, מן הסתם, חוגגים את הדיווחים הללו.
מישהו צריך להסביר לחברי הקבינט שיחיא סינוואר לא מתרשם במיוחד מ-18 אלף הרוגים פלסטינים. הוא אדיש למראה הבתים הרוסים, מפקדות מופצצות ואנשים עם תחתונים שמרימים ידיים ומניחים את נשקם. גם גוויות הנערמות מתחת להריסות לא עושות לו את זה. עובדה. אנחנו עושים את זה כבר חודשיים וחמאס עדיין חי, בועט, יורה, מגיח, מניח מטענים ונלחם כמו צבא. סינוואר גם לא מתרשם מההצהרות הלוחמניות של ביבי או גלנט, והוא מרשה לעצמו להציב תנאים מחוצפים ממעמקי האדמה שם הוא מתחפר כמרמיטה.
אז מה כן מזיז לו? תשאלו את המומחים, אלה שמכירים אותו היטב כבר 30 שנה. רעב, מחסור בדלק, במזון, במים, בחשמל וגנרטורים מושבתים.
אלה הגורמים שעלולים להוות את שובר השוויון ולקומם עליו את העם הפלסטיני שאותו אימלל. עם שחווה רעב וצמא – מתמרד. אנשים שחיים בחושך ובבוץ, שאין להם מה לאכול, שהם חולים ללא תרופות, יקומו יום אחד ויעיפו את המנהיגים שלהם מעזה לעזאזל. זה הדבר שממנו חוששים יחיא סינוואר ויתר מנהיגי חמאס. הסיוט שלו הוא שכאשר תוגדש הסאה, יהפכו עליו שולחן או ג'יפ טויוטה לבן, ואפילו יימצאו את מי שילשינו היכן הוא מתחבא, אם לא יהרגו אותו בעצמם קודם לכן.
ההיסטוריה מכירה היטב את הסיטואציות המביאות להפיכות ולמרידות. ראינו את זה כמעט בכל מדינות אירופה, בדרום אמריקה, באפריקה ובאסיה. גם בעזה, דווקא אחרי שסגרנו את ברז הסולר וחסמנו את אספקת המזון, החשמל והמים, לפני שהתחלנו לספק את כל ההומניטריה האווילית הזו, סינוואר נלחץ ושחרר 110 חטופים. ברגע שהמשאיות והדלק החלו לזרום, חזר הצבע ללחייו והוא החל להציב תנאים.
ואנחנו תוהים לאן נעלמו הצהרות נתניהו או גלנט או גנץ. מתברר שהיו אלה חתולים ששאגו. ישראל אפילו לא דרשה שהצלב האדום יבקר את החטופים בתמורה למשאיות ולדלק. הכול ניתן בחינם ובלא תמורה. לפחות היו מוודאים שהסיוע אכן מגיע לאלה הזקוקים לו. אבל ההשתלטות המוחלטת של אנשי חמאס על המשאיות והדלקים היא עובדה מוגמרת שאיש אפילו אינו טורח להכחיש. ממש שיירת האיוולת.
גנץ כבר הצהיר השבוע שהוא מתעדף את שחרור החטופים על פני מיטוט חמאס. גם הוא כבר אינו מדבר על שתי המטרות כשוות בראש סדר העדיפויות של ישראל. מה השתנה? הלחץ? הסקרים?
סוגיית החטופים היא קשה וכואבת. אין אדם בישראל שלבו אינו כואב ודואב לשמוע את ההורים, האחים והקרובים מייחלים ומתגעגעים. איש אינו רוצה ואינו יכול להיות במקומם. זכותם וחובתם לצעוק ולדרוש שחרור עכשיו ובכל מחיר. אבל דווקא מתוך הכאב הזה אמורה לצמוח הנהגה איתנה שתדע לעמוד מול פרץ הרגשות ולפעול בשם מה שנכון לעם ולמדינה, ולא בשם מה שפופולארי ואולי גם יביא מנדטים. לא בכדי קבעה וועדת שמגר שאין לקיים כל קשר ישיר בין דרג מקבלי ההחלטות למשפחות.
מול הנהגה חסרת עמוד שדרה, מישהו מתפלא מדוע חמאס מקשיח את עמדותיו ואוזר עוז וחוצפה להעמיד דרישות? כך לא מכניעים את חמאס. כך נכנעים לו.
כן, אנחנו יודעים שהאמריקאים לוחצים, ואנחנו הרי תלויים בהם. אבל הם הרי גם לוחצים שתהיה מדינה פלסטינית, שהרש"פ תיכנס לעזה אחרי המלחמה ושמתנחלים יפסיקו להרביץ לערבים. דווקא שם נתניהו יודע להגיד לא ולהתעמת. אז למה דווקא בדברים החשובים, כאשר זה מגיע למניע החשוב ביותר, האמיתי ביותר והעליון ביותר שלמענו יצאנו בכלל למלחמה הזו, כשדמי הנרצחים זועקים אלינו מן האדמה, דווקא כאן הוא מאבד את עשתונותיו?
חשוב לציין שאני לא רל"ביס, ולא נמנה עם אלה שדעתם בכל הנושאים נקבעת רק לפי מדד שנאתם לראש הממשלה שלנו. מצד שני אני גם רחוק מלהימנות עם חסידיו השוטים, עצומי העיניים, המאמינים שהמדינה זה הוא. אבל אני כן יודע שמגיעה לנו מנהיגות שתדע להילחם על הערכים והעקרונות הנכונים, ולעמוד מאחורי הצהרותיה. ואולי אז נצליח סוף סוף לחסל את חמאס.
