הריסות הבתים בעוטף עזה ויישובי קו הגבול בצפון מתערבבות לי עם תמונות הנופלים שהבית שהם רצו להקים כבר לא ייבנה. אלה הריסות של אז ועכשיו, אלה הריסות של לעתיד לבוא. לכל־כך הרבה נשים צעירות נגדע באכזריות חלום הקמת הבית הנאמן שלהן בישראל. ארוסות-ארוסות הן נותרות לבדן, כשיחד עם בחיר ליבן, נטמנים באדמה חלומות על זוגיות מאושרת, הטיול הגדול, ילדים וילדות, שבתות אצל ההורים, שמחות, חתונת כסף וזקנה משותפת.
יש כאלה שהמלחמה עצרה להן את ההכנות, אפילו דחתה את תאריך החתונה, וכאלה שדווקא המלחמה עוררה את ליבם האחד אל השנייה והצעות הנישואין התקיימו בשטחי הכינוס, מטרים ספורים משטח הלחימה וריח המוות.
זוגות-זוגות ביקשו להכריע דווקא עכשיו: חיים. נקים בתים, נקים שכינתא מעפרא, נאהב, נגדל ונמשיך את עם ישראל. אלא שהמלחמה הנוראית שבאה לפתחנו מלאה בהסתר פנים מחד וגילוי פנים אכזריות מאידך, יסלח לי א־לוהים. ילדים יפים כל־כך עם עתיד שהבטיח לנו אנשים ראויים כל־כך עבור המדינה. אנשי שם, נשמות טהורות שהתגלו במלוא אורן ועוצמתן בנפילתן במערכה הזו. כך גם שלושה חטופים שקראו בקול גדול: לחיים ולא לשבי! ומצאו את מותם מכדורי כוחותינו. וישנם עוד חטופים שעברו תופת ועודם עוברים. ובתוך כל הצער הכבד מנשוא, נמשך עדיין צערם של מבקשים ומבקשות רבים מדי, שמתרגשים מכל הצעת נישואין מהולה ברוח קרב ומתפללים ליום שלהם שעוד יבוא.
אני חושבת על עצמי, כמי שעודני מתפללת למצוא את האיש שלי איתו אזכה להקים בית ולהמשיך את עם ישראל, וחושבת על אותן בנות זוג שכל עתידן נחרב לפניהן ונשבר ליבן עת הן קוברות את מי שרצו שיהיה האיש שלהן. ובמבט נוסף מבינה שהן חוזרות עכשיו לנקודת ההתחלה, מתחברות למסלול שלי, לבקש מחדש את שאהבה נפשן. היש אכזרי מזה?
הרי אני יודעת מהי רווקות ארוכה, איזה שברון לב היא כוללת, איזה מכשולים היא מזמנת, איזו דרך חתחתים היא מתווה. ואני לא מסוגלת לחשוב על מי שכבר זכתה וחופתה נלקחה ממנה – שתצא שוב למסע הכואב הזה.
נדמה לי שכבר אפשר להכריז עלינו כ"דור זוגיות הכמעט". הריסות הבתים ותמונות הנופלים המאורסים, התוכניות שנשארו עומדות באוויר ואפילו הבתים שכבר פיזית נקנו או החלו להיבנות – הם לא זכר לחורבן. הם הם החורבן. רווקות שרק מבקשות מישהו במילואים להתגעגע אליו, רווקים שמחרפים נפשם בלב עזה או עמלים בכל צורה אחרת להגנת המולדת שרק מבקשים מישהי להתנחם בלב שלה. ועם השברים האלה, מצעד של לבבות שבורים, לאסוף כוחות ולהמשיך, כי אין ברירה.
בתוך בליל המחשבות הכואבות הללו, שלוש מילים ארכאיות מצליחות בכל זאת לנחם: עם ישראל חי. חוקי הפורמט היהודי מלמדים אותנו שעם ישראל הוא עם נצחי, שהמשכיותו היא חוק פיסיקלי־רוחני הכרחי, לקיום ההבטחה הא־לוהית שעם ישראל יהיה כאן לעולם. ומכוח זה ברור לי: כל ארוסה, כל אלמנה, כל רווקה – כל אחת מהנשים שזכו לזוגיות של כמעט, יזכו להמשיך את עם ישראל.
אני מתפללת עבורכן, ארוסות יקרות, שליבכן השבור יתרפא ועם הזמן תגשימו את ייעודכן ותמשיכו את עם ישראל מתוך אהבה גדולה. ואני מתפללת אתכן אחיותיי הרווקות הארוכות, שנזכה גם אנחנו לבנות חורבה מחורבות ירושלים, מחורבות העוטף ומחורבות החופות שנותרו יתומות.
