שלושה שבועות בלבד חלפו עד שהשיח באולפנים התחלף מהיעדים שהוגדרו למלחמה לדיון על היום שאחרי.
יש הבדל עצום בין שיח טקטי של איך לנצח את המלחמה לבין שיח אסטרטגי של מה עושים ביום שאחריה. לא בכדי הגיע הדיון הזה כבר בחודש הראשון, בישראל יש צריבה בתודעה שברגע שיוצאים למבצע צבאי או לסבב – לדבר על היום שאחרי, זו כמו הלקאה עצמית.
זה נובע בעיקר מהצורך למלא שעות ארוכות של שידורים מסביב לשעון. כמה אפשר לדבר על תקיפה של ג'באליה ועל איך זה קרה לנו, מה עשינו לא נכון, מי אשם ומי אחראי וכמה כאב יש במלחמה. בשלב מסוים נכנסים לשגרת מלחמה והדרך משם לשיח היום שאחרי מתקצר.
אבל המלחמה הזו שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו. ראשית, זהו דור שחווה לראשונה מלחמה בארבעה ערוצי טלוויזיה. גם כשהיו שלושה ערוצים לא הייתה מלחמה בשידור חי, האחרונה שבהם הייתה לבנון השנייה וגם היא לא הוגדרה כמלחמה בהתחלה, אלא רק לאחר סיומה היא הפכה ממבצע צבאי למלחמה. גם המלחמה הזו התחילה כמבצע צבאי, כאשר דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי הכריז על המבצע וקרא לו "חרבות הברזל". רק אחרי שחלפו שעות וחלחלה ההבנה שרצחו לנו את העוטף באכזריות, החליטה הממשלה להחליף דיסקט ועברנו במהרה ממבצע צבאי למלחמה. אגב זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שהתקבלה מאז נפתחה המלחמה.
יש רק בעיה אחת שלא לוקחים בחשבון באולפנים, שם מנסים להכתיב את הנרטיב ליום שאחרי: הם לא יודעים מה תהיה נקודת הפתיחה של היום שאחרי – שהיא בעצם נקודת הסיום של המלחמה. הרי איך אפשר בכלל לדבר על מתן הרצועה לאבו מאזן מבלי שיחיא סינוואר בכלל חוסל או הוצא מתוך הרצועה? איך אפשר לדבר על מנגנוני ביטחון פלסטיניים בזמן שבעזה יש יותר מ-10,000 מחבלים בכושר לחימה ועוד אלוהים יודע כמה מחבלים פצועים.
איך אפשר לדבר על היום שאחרי בהיבט של תשתיות כאשר צה"ל ביקש וקיבל מהדרג המדיני פרק זמן של שנה? אחרי כמעט שלושה חודשים הרס התשתיות ברצועה בלתי נתפס, ואם הצבא ימשיך לפחות בחודש הקרוב באותו הקצב ובחלק השלישי של המלחמה יהרוס עוד תשתיות רבות – מי יודע לומר מה עזה תצטרך בשיקום שלה ביום שאחרי. נכנסתי לרצועה וראיתי במו עיניי אזורים רבים בהם אין לאן לחזור, ההרס רב, אין תשתיות מים, ביוב, חשמל, תקשורת, אין כלום. גם הבתים שלכאורה עומדים על תילם רעועים, ואם ייכנסו אליהם 100 עזתים הם יפלו עם המבנה עצמו. אם נשב היום ונקבע מה יהיה ביום שאחרי, בלי להבין את תמונת הסיום – זה יהיה דיון היפותטי לחלוטין.
אם בכל זאת רוצים לדבר על היום שאחרי, שיח כזה חייב להתחיל בהנחה שיעדי המלחמה הושלמו. עזה הרוסה, תשתיותיה קבורות תחת הריסות, הרצועה אחרי משבר הומנטרי עצום ומגיפות שעוד יגיעו עם החורף וריקבון אלפי הגופות תחת ההריסות. ההנחה תהיה שאין הנהגה בעזה, היא חוסלה ונזרקה לים למאכלי דגים, נקברה תחת מנהרות עמוקות בלב חאן יונס או קיבלה ויזת זמנית ליציאה מהרצועה שהפכה לקבועה וחד-צדדית.
צריך להניח שמחבלי חמאס – שהתחילו את המלחמה בסדר כוח של כ-30,000 – יחוסלו ברובם, ואלו שיישארו בחיים יילקחו בשבי או יעלו על מטוס עם ההנהגה. במקרה הטוב, יישארו מהם כמה אלפים בודדים, מספרים שלא ניתן לדבר על שיקום שלהם ככוח צבאי. רצועת עזה תקבל קווי גבול ברורים מאוד של מדינת ישראל, עליהם לא ניתן יהיה בכלל לנהל דיון, וישראל תהיה חייבת לשלוט על המעברים – אחרת היא תקבל חמאס בריבוע תוך פחות מעשור.
אחרי ההרס, המוות והרחוב המדמם, רק אז צריך להתחיל לנהל את עתידה של רצועת עזה. כל ניסיון אחר לבנות תוכנית עתידית הוא בגדר שיח ריק שמקומו לכל היותר בין הפסקת פרסומות אחת לאחרת.
