אורי אבנרי, שהלך לעולמו אתמול (ב'), ייזכר בעיקר כאחד האנשים החשובים ביותר בתולדות העיתונות הישראלית; אחד הבודדים – לצד אישים כמו עזריאל קרליבך, דב יודקובסקי, נחום ברנע ואדם ברוך – שעליהם ניתן לומר שמפעלם שינה את פני העיתונות בארץ, לטוב וגם לרע. בתחום הזה, יתכן אפילו לראות בו המשמעותי שבכולם. אבל דווקא על כך אינני רוצה לכתוב הפעם, אלא על משנתו הפוליטית, שגם היא אינה מובנת כראוי לבני הדור הנוכחי.
לכאורה, היה אבנרי עוד אחד משורה ארוכה של 'שמאלנים' – אנשים שהאמינו ומאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני על בסיס חלוקת הארץ לשתי מדינות. מה שפחות ידוע הוא שבניגוד לרוב אנשי השמאל, תפישתו הפוליטית של אבנרי הייתה קשורה קשר הדוק לתפישתו ההיסטורית והתרבותית את הזהות היהודית.
מראשית דרכו בארץ, האמין העולה מגרמניה בחזון של יצירת זהות חדשה ליהודים ההולכים ומתערים במולדתם ההיסטורית. תחילה הלך עד הקצה, אל התפישה 'הכנענית' של יונתן רטוש וחבריו; תפישה שגרסה ניתוק מוחלט בין העם היהודי 'הגלותי' לעם שאמור להתגבש בארץ מחיבור של כל ילידיה, פוסט-יהודים ופוסט-ערבים. לא במקרה, מאמיני התפישה הזו היו אנשי ימין, בעלי חזון ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן – שהרי אם העם של ילידי הארץ הוא אחד, אין צורך לחלק אותה. ברוח זו, היה אבנרי הצעיר חבר באצ"ל, לצדם של חברים בולטים אחרים בתנועה 'הכנענית' – כמו רטוש, המתרגם אהרן אמיר ועמוס קינן – שהיו מזוהים עם האצ"ל והלח"י.
אבל לימים, מיתנו כמה מחברי הקבוצה את תפישתם הלאומית-תרבותית. הם הכירו בכך שהיהודים והערבים לא יוותרו על זהותם הלאומית. כעת "הסתפקו" בחזון של שיתוף פעולה בין כל העמים השמיים, בני האזור. ברוח זו, היה אבנרי בין מייסדי ארגון 'הפעולה השמית', ותפישתו הפוליטית החדשה דגלה אפוא בחלוקת הארץ בין שני עמים: העם הפלסטיני, והעם הישראלי שיכיל את כל תושביה ואזרחיה של מדינת ישראל. אפילו מאמרו האחרון של אבנרי, כשבועיים לפני מותו, עסק בהתנגדות ל'חוק הלאום' בגלל דמותו היהודית, ובתביעה להכריע בין זהות יהודית וישראלית.
גם להשקפתו "המרוככת" של אבנרי לא היה סיכוי. הזהות היהודית מושרשת עמוקות בליבם של היהודים הישראלים, והזהות הערבית מושרשת עמוקות בליבם של הערבים הישראלים. רובם המוחלט לא יוותר על זהותו הלאומית הראשונית. ובכל זאת, צריך לומר שכמו רעיונות קיצוניים רבים, שאין להם סיכוי להתממש במציאות, גם לרעיונות של אבנרי וחבריו יש חשיבות בהפריית השיח הציבורי. גם אם עמדתם הגורפת בעייתית מאוד, יש חשיבות בהבנת מניעיה ותרומת גרעין האמת שבה לפסיפס הכולל של הזהות הישראלית.
העשורים הראשונים לקום המדינה, כדרכם של ימי בראשית, היו מלאים באנשים בעלי חלומות גדולים, מוחלטים, חדים. אנשים כמו אורי-צבי גרינברג, ישראל אלדד ושבתי בן-דב מימין – או נתן ילין-מור (אחד משלושת מפקדי הלח"י אחרי רצח 'יאיר'), אורי אבנרי ושולמית אלוני משמאל. בתחום הדתי בלט ישעיהו ליבוביץ' באיתגור המחשבה הדתית הרווחת. איש מהם לא הצליח לממש את דרכו, וטוב שכך, כיוון שהיו אלה דרכים קיצוניות. ולמרות זאת, הייתה לכולם חשיבות באיתגור המחשבה. כשאנחנו מנסים לחשוב על דמויות דומות בימינו, אנחנו נתקלים במחסום. הימים כבר אינם ימי חלומות גדולים, אלא ימים שכוחם של הפרגמטיים, אלה שמבקשים 'לנהל' את המציאות ולאו דווקא לעצב אותה, הוא המוביל. יתכן שהמציאות, שהיא תמיד מורכבת, אכן מתאימה יותר לדרכם של הפרגמטיים הזהירים מזו של המהפכנים הלוהטים. ועדיין, חסרים מאוד בנוף הרעיוני אנשים שיאתגרו אותנו במחשבות קצה מהפכניות, שלא נסכים כמעט עם אף מילה שלהם אבל נשמח שהם חיים בקרבנו.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר הביע בשעתו תמיכה בפעולות הטרוריסטים האלג'יראים כנגד צרפת, בטענה שזה חלק בלתי נמנע ממאבקם לחופש. אנשי המודיעין הצרפתי פנו לנשיא שארל דה-גול, בבקשה לאסור את סארטר התומך בטרור. דה-גול סירב, ואמר: גם סארטר הוא צרפת. ברוח זו, אפשר לומר שגם אבנרי – עם כל הביקורת והכעס על עמדותיו הקיצוניות – הוא ישראל, חלק מהפסיפס המרתק של עולמה.
