יש הרבה סיבות לצמצם את מספר משרדי הממשלה בשגרה. למעשה, זה אמור להיות אינטרס של ראשי המפלגות בקואליציה שרוצים להגביר את המשילות. ככל שיש יותר משרדים ושרים, כך מתרבים שחקני הווטו והבירוקרטיות שלא מאפשרות לממשלה לקדם תהליכים משמעותיים. כך בעיקר מקודמים תהליכי נישה ומיזמים קטנים שלא חוצים גבולות של משרדים רבים.
בזמני שגרה אומרים לנו שריבוי שרים ומשרדים יכול לתרום ליציבות הפוליטית. נניח שזה נכון – גם ליציבות פוליטית יש ערך. אבל כרגע הדבק שמחבר את הממשלה הוא לא מספר השרים מסביב לשולחן הממשלה. יש לנו ממשלת אחדות שיש לה משימה אחת – לנצח את חמאס. בשם המשימה הזו והמשאבים הרבים הדרושים לה, יבקש מאיתנו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להקטין את הוצאות המדינה ולצמצם את תקציב משרדי הממשלה. בצדק, המלחמה גובה מאיתנו מחיר כלכלי (וגם אישי) יקר.
אומרים שסגירת משרדי הממשלה היא רק טיפה בים התקציב שנצטרך לצמצם. נניח שזה נכון. אבל אני רוצה לגלות סוד – הטיעון הזה יהיה נכון לגבי כמעט כל רכיב בתקציב המדינה שבו האוצר יבקש לחסוך. כל הכסף הכאילו-קטן, כמה עשרות מיליונים פה ועוד כמה עשרות מיליונים שם, מצטבר לסכומים עצומים.
דווקא מכיוון שהגזירות התקציביות צפויות לפגוע בכולם, חשוב להזכיר את המובן מאליו: דוגמה אישית. הציבור נרתם בכל מאודו למלחמה, והוא כבר משלם מחיר כלכלי אישי ברמת הפרט. הציפייה של כולם, מימין ומשמאל שגם המנהיגים שלנו יבינו את זה, על מנת שהציבור יכול לסמוך עליהם. ללא דוגמה אישית, זה לא יקרה. מי שישלם את המחיר את השרים שדואגים לטובתם האישית בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הם ישלמו ובצדק את מחיר הזעם הציבורי.
זהו אינו ליקוי המאורות היחיד של הממשלה בעת הזו. גם חוסר ההפנמה של חלקים רבים בממשלה, כולל ראש הממשלה עצמו, לגבי הצורך בדחיית הבחירות לרשויות המקומיות הוא כשל ערכי מהמדרגה הראשונה. בשנה האחרונה התנהלו פה ויכוחים רבים על מי דמוקרטיה. נזכיר שדמוקרטיה בראש ובראשונה היא הזכות לבחור ולהיבחר. במציאות המלחמתית בה אנו נמצאים, תיפגע דווקא זכותם של אלו שמחרפים את נפשם עבורנו. הדבר נכון גם לגבי המעגלים הסובבים אותם שעסוקים בתמיכה ובגיבוי הלוחמים המשרתים כעת בלחימה. זוהי לא פחות מעוולה מוסרית שכל טיעון פוליטי כזה או אחר אמור להתבטל בפניה, ולא משנה כמה ראשי ערים ותיקים ושאר פוליטיקאים מכהנים חושבים שאי דחיית הבחירות תשרת אותם.
לא ייתכן שמי שאומרים (בצדק) שלא ניתן ללכת לבחירות ארציות בזמן לחימה הם אלה שמתנגדים לדחיית מועד הבחירות המקומיות, במסגרתם מתמודדים מאות מילואימניקים. זו בושה, זהו ביזיון, אבל בראש ובראשונה, זוהי כפיות טובה.
