בתום מלחמת העולם השנייה ולמרות הניצחון ההיסטורי על היטלר, שררה באירופה אווירת נכאים של ממש. הכאוס ביבשת נראָה היה למנהיגי היבשת כמשמעותי הרבה יותר ממה ששרר בה בתום מלחמת העולם הראשונה, וגיבור המלחמה הצרפתי דה-גול אף התנבא כי יידרשו 25 שנים של עבודת פרך כדי להשיב את צרפת לחיים. ב-5 ביוני 1947 הכריז הגנרל מרשל על תוכניתו המהפכנית לשיקום אירופה, שדבר הצלחתה היא זו הביאה את היבשת למעמדה כיום.
כעת המלחמה בעזה עוד בעיצומה ושאלת האסטרטגיה הצבאית בדרום ובצפון עוד פתוחה, אבל לקחי השנה שעברנו מחייבים "תוכנית מרשל" פוליטית בישראל. תוכנית מסוג זה תהיה כרוכה בהיפרדות מהדמויות הפוליטיות המרכזיות ומסדר היום הפוליטי הישן והשחוק, מיד בתום הלחימה, ובהקמת מסגרת רעיונית-פוליטית חדשה שתרתום את רוב הציבור היהודי והציוני בארץ, המחויב לערך העליון של "כל ישראל ערבים זה לזה", באומר ובמעש.
מלחמת עזה שפרצה לאחר שנה קשה ורווית שנאת אחים, הזכירה לכולנו כי למרבה הצער אין כמו איום חיצוני בכדי לאחד את עם ישראל ולו לרגע. ואולם, התלכדות לאומית סביב אבל, זיכרון, שנאת אויב משותף ותחושת מצור בין-לאומית על "עם לבדד ישכון" היא בגדר "אהבה התלויה בדבר", ועל כן זמנה קצוב ביותר.
המערכת החברתית-פוליטית הישראלית שמלפני ה-7 באוקטובר ולאחריו, סובלת מחוליים אימננטיים שמאיימים כבר עכשיו על ביטחונה ושגשוגה של המדינה. שימור דווקני והערצה כמעט חסידית של מבני הכוח וההסדרים הפוליטיים המסורתיים על חשבון שינוי מחויב מציאות, חוסר אמון חברתי ופוליטי המגביל את היכולת להניע תהליכים ארוכי טווח, פופוליזם פוליטי, קידוש ההווה תוך משכון העתיד, וכמובן מחלוקות ענייניות כגון ההתיישבות ביו"ש וכן סוגיות דת ומדינה נפיצות.
מלחמת עזה הכתה מכה קשה את האג'נדות המגזריות: הגנרלים והפוליטיקאים נתפסו בקלקלתם. בקיבוצים נוכחו כי השאיפה האופטימית לשלום עם השכנים העזתים אינה מתיישבת עם שאיפות הרצח והאונס של מחבלי הנוח'בה ותומכיהם הרבים בעזה וביו"ש. הרבנים החרדים גילו כי שומעי לקחם נעים בחוסר נוחות גוברת למראה בני גילם הממיתים את עצמם בסימטאות שבמחנות הפליטים. תנועות המחאה ומאיימי הסרבנות על אדמו"ריהם המתוקשרים היטב, שוב קיבלו הוכחה כתובה בדם כי שנואי נפשם הסרוגים, הביביסטים והמשיחיים הם חלק קריטי ובלתי ניתן להכחשה מהכוח הלוחם ומקרב נופלי צה"ל וגם במחוזות הימין הקשה הופתעו למראה אחוזי הגיוס הגבוהים בקרב אלו שאיימו עד לא מכבר כי יחדלו להתנדב למילואים.
מלחמת עזה, היא הזדמנות פז לשינוי טקטוני פוליטי ולתוכנית מרשל ישראלית ברוחם של לוחמי צה"ל מכלל המגזרים, המשפחות השכולות ופצועי המלחמה, וכל פרט בחברה האזרחית שנרתם באופן מעורר השתאות לסייע ולתרום ככל יכולתו בעת צרה. זהו פוטנציאל לצונאמי פוליטי שבכוחו להוציא לפועל תוכנית לשיקום פניה של הפוליטיקה הישראלית, שעיקריה כדלקמן:
ערכי. החזרה למרכז השיח מונחי יסוד, כמו: חינוך. ציונות, התיישבות, יהדות ומסורת ישראל, שירות צבאי-לאומי, ייהוד הנגב, הגליל ויו"ש באזורי הסכמה לאומית, עלייה ושלילת הגלות, ערבות הדדית כלל מגזרית, והרחקה ממרכז השיח הציבורי של גורמים מפיצי שנאה ודיבה, שפגעו בכוונת מכוון בעוצמתה הביטחונית הכלכלית והתדמיתית של המדינה.
ביטחוני. עיצוב תפיסת ביטחון עדכנית ומפוכחת שעיקריה אי-הפרטת הביטחון לצד ג' בשום תרחיש ובאף אזור, מלחמת מנע והתקפה רחבה חרף תפיסת "מערכה בין מלחמות" בעת זיהוי יכולת אויב מסכנת, שלילת מהלכים מדיניים חד-צדדיים הכרוכים בהשבת טריטוריה, הגדלה משמעותית של הכוח הלוחם של צה"ל ותקציבו בכפוף לביצוע רפורמות הכרחיות הנדרשות בו. צמצום החיכוך בין אוכלוסיות ביו"ש והתמקדות במוסכם ובחשוב, תחזוק הרשות הפלסטינית ביו"ש בכפוף לעמידה בתנאי סף וללא הרחבת סמכויותיה מעבר לקיים ותוכנית מיידית לצמצום התלות הביטחונית בארה"ב ובמקומה פיתוח ייצור ביטחוני מקומי.ה
דת ומדינה. עדכון הסטטוס קוו בסוגיות של שמירת השבת במרחב הציבורי וענייני נישואין וגירושין תוך התאמתם למציאות החיים בפועל, תחת העיקרון המנחה של גמישות מקסימלית ללא פגיעה בהלכה והפנמה כי כפיית יתר גורמת נזק לצביונה היהודי של המדינה, עדכון פטור "תורתו אומנותו" למסלולי מצוינים בלבד, ופתיחת מסלול חובה של "הסדר" חרדי וכן מסלול שירות אזרחי-לאומי לפי צורכי המדינה תוך ביצוע התאמות נדרשות למניעת פגיעה כלשהיא בדרישות ההלכה – גם על חשבון ערכים צה"ליים מתנגשים.
בהקשר זה ייאמר כי אין מתאים יותר מהציבור הדתי־לאומי ודווקא החלק התורני שבו מלהיות ראש החץ במהלך זה. בעבר סבל עולם הישיבות הדתיות-לאומית מנמיכות קומה איכותית וכמותית מול מקבילו החרדי, אך כיום צומצמו הפערים דרמטית וכך מתאפשר לרבני הישיבות ולתלמידי החכמים הציונים-דתיים להתייצב בראש מורם מול המודל החרדי בשאלת הגיוס. די להסתכל בתמונותיהם של לוחמים ונופלים רבים במערכה האחרונה ובאנשי תורה מובהקים בכל רמ"ח אבריהם, כדי להבין כי השילוב בין השניים אפשרי, הכרחי ומחויב המציאות.
פוליטי. נתניהו על שלל מעלותיו הנדירות חייב מוסרית לסיים את דרכו בזירה הציבורית בתום הלחימה מכל הסיבות המוכרות: המשפט, הבלוק הפוליטי מונע השינוי, האחריות האישית והמוסרית הברורה לאי-חיסול חמאס באין ספור הזדמנויות ומאחריותו לסחרור הפוליטי בשנים האחרונות ולהיותו הגורם המעכב פיוס פנים ישראלי. הישארותו בזירה עשויה לסכן בהמשך את ערכי היסוד הקונצנזואליים של הרוב בגוש המרכז-ימין.
יחד עימו צריכים ללכת שלל מנהיגים פוליטיים כדוגמת גנץ ולפיד. אין כל טעם במאבק להחלפתו כשיורשיו הפוטנציאלים, גם לא אלו ממפלגתו שימשיכו את הקיבעון הפוליטי, המדיני והצבאי. עת רצון היא לשינוי טקטוני ולעיצוב מחדש של "המרכז" הישראלי, ממושג חיוור ואמורפי לכוח מתפרץ אנרגטי, הדומה בעוצמתו לאנרגיה של דור המייסדים.
