ביום החתימה על הסכמי אוסלו, 13 בספטמבר 1993, לקחתי מונית למלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים כדי לצפות בטקס בשידור חי מוושינגטון, ולחגוג את ההסכם עם פעילי שלום ישראלים ופלסטינים שהכרתי היטב. בסוף שנות השמונים ליוויתי מקרוב, בארץ ובאירופה, את המגעים הראשונים בין פעילי אש"ף בשטחים ובחו"ל ובין עמיתיהם מישראל. המפגשים היו אז אסורים על פי חוק. כמה מהישראלים שהיו אז אנשי ימין הפכו בינתיים לשמאלנים, והיו גם אנשי שמאל שהפכו לפעילי הימין הדוגמטי.
לאחד המפגשים הללו, שנערך בבודפשט בקיץ 1986, הגיע מתוניס מחמוד עבאס (אבו־מאזן), איש בן 50 שנראה קצת אבוד בתוך ההמולה סביבו. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שראה צעירים ישראלים מול העיניים, ביניהם אנשי שכונות שהנהיג צ'רלי ביטון וקיבוצניקים פעילי מפ"ם. עבאס – שמאז הפך ליו"ר הרשות הפלסטינית – הביא איתו למפגש את עימאד שקור, ערבי ישראלי שישב בכלא על עבירות ביטחוניות וגורש מהארץ. שקור תרגם לעברית את נאומו המתון להפליא של עבאס בפני הישראלים. איש כמובן לא סיקר את האירוע השולי הזה, אי שם בבודפשט, אבל כאשר הלך שמעון פרס להיפגש עם עבאס בפעם הראשונה באוסלו, שם חתמו השניים על טיוטת ההסכם, הוא לקח ממני את הנאום ולמד אותו בעל פה.
בדרכי לאמריקן קולוני ב־13 בספטמבר ראיתי צעירים פלסטינים רצים ברחובות העיר המזרחית עם דגלי אש"ף בידיהם. עד לאותו רגע אסור היה להניף אותם. נהג המונית הישראלי סינן קללה. הימין שנא את ההסכם הזה לא כי הוא טוב או רע, אלא כי השמאל עשה אותו – פרס, יצחק רבין ויוסי ביילין. פעמים רבות חשבתי מה היה קורה אילו בנימין נתניהו היה חותם על ההסכם עם יאסר ערפאת, כפי שמנחם בגין חתם את השלום עם מצרים, החזיר את כל סיני ופירק את היישובים בפתחת רפיח. אני בטוח שרוב ברור של הציבור היה מתייצב לצד נתניהו – כל השמאל וחלקים גדולים בימין – ואולי גם ההיסטוריה הייתה נראית היום שונה. בכל מקרה, נתניהו לא היה משלם בחייו על ההסכם, גם אם היה קטסטרופלי.
בקומה השנייה של האמריקן קולוני – שמאז הפך למלון עוין ומנוכר לישראלים – התכנסו מאות אנשים מחויכים ונרגשים עד עמקי נשמתם. חבר הכנסת דאז דדי צוקר (מרצ) הסתובב במקום וחילק לנוכחים ממחטות נייר כדי שינגבו את הדמעות. הישראלים והפלסטינים התחבקו אלה עם אלה כמו אחים. כשרבין וערפאת לחצו ידיים כולם מחאו כפיים, ורבים פרצו בבכי. לכולם היה נדמה שיונת השלום עפה מוושינגטון ונחתה על גג הקולוני. אחרי הטקס הרימו כולם כוסות לחיים ושרו We Shall Overcome, ההמנון האלמותי של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. ידידי המנוח פרופ' שלמה אלבז, שהקים תנועה ששמה "המזרח אל השלום", נזף בחוגגים. We Had Overcome, הוא הדגיש. התגברנו כבר.
אחווה ישראלית־פלסטינית כזו פגשתי רק שבע שנים אחר כך, בז'נבה, כשנשלחתי לסקר את יוזמת השלום של ביילין ויאסר עבד־רבו, היועץ המדיני של עבאס, שמאז נעלם מהציבוריות הפלסטינית. אני משוכנע שאם אי פעם ייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים הוא יהיה מבוסס על היוזמה הזו בלבד, ורק אם ראש ממשלה פופולרי מהימין יאמץ אותה (אבל לא בטוח שיצליח ליישם אותה). מאז ז'נבה הקשר בין הישראלים לפלסטינים נותק: אין כמעט מפגשים בין הצדדים, ואם כן, אז באווירה קרה וחשדנית בלבד. היחס בין העמים הוא כמו בין אויבים מרים, וכל עימות בעזה רק מגביר את השנאה ואת חוסר התקווה.
אילו, אילו
אין טעם לעסוק שוב ושוב בשאלה מי הרס את הסכמי אוסלו. האם ישראל לא מילאה אחרי תנאי ההסכם והמשיכה לבנות ולעבות התנחלויות בעומק השטח? האם ערפאת והפלסטינים ראו בהסכם תמרון בדרך להחריב את הישות הציונית? אני אישית סבור שהמנהיגים הפלסטינים בשטחים, ובהם פייסל חוסייני, סרי נוסייבה, סלאח זוחייקה (שהיה עורך העיתון א־שעב) ואחרים שהייתי איתם בקשר טוב, באמת רצו שלום עם ישראל. אני לא בטוח לגבי הפלסטינים שהגיעו מתוניס, השתלטו כאן על העסק וראו בטרור מורה דרך.
הפלסטינים בכלל ראו בהסכמי אוסלו בלוף ישראלי. הנייר הסודי הראשון, שנחתם בבירת נורווגיה ב־19 באוגוסט 1993 בידי אורי סביר, נציג ממשלת ישראל, ובכיר אש"ף אבו־עלא, סימן מבחינתם אירוע היסטורי. הם הכירו במדינת ישראל, וויתרו על 75 אחוזים משטח פלסטין. בתמורה ישראל הכפילה ושילשה מאז את מספר המתנחלים בשטח שהם ראו ורואים בו את מדינתם העצמאית. צריך תמיד לזכור כי לפי הסכמי אוסלו שני הצדדים היו אמורים לחתום ב־1998 על הסדרי קבע, שיקבעו את חלוקת הארץ לשתי מדינות. מאז עברו 20 שנה, והם עדיין תחת כיבוש.
הפלסטינים פנו לטרור מחריד וחסר אבחנה וסייעו לשלטון הימין בישראל לחמוק מהסכמי אוסלו, שסותרים כמובן את האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. אילו הפלסטינים היו מסתפקים במרי לא אלים ומגלים מראית עין של ידידות, הם היו משיגים מדינה פלסטינית משגשגת הרבה לפני אוסלו. מדינה כזו הייתה נשענת על העוצמה והיכולת של ישראל והעולם החופשי כולו. אני זוכר שיחות שקיימנו ערב הסכמי אוסלו עם פאיז אבו־רחמה, משפטן תושב עזה, איש אש"ף שהתחנן לישות פלסטינית מפורזת שלא תצטרך להשקיע אגורה אחת בנשק ובמלחמות חסרות סיכוי מול ישראל, אלא רק בחינוך, תיירות, איכות הסביבה ופיננסים.
הימין כופה חורבן
הסכמי אוסלו מתו, אבל רוח ההסכם עדיין קיימת ומפעמת בשטח. הרעיון המדיני הוא נכון. ההסכמים שנחתמו מפרידים איכשהו בין שני העמים. בזכות אוסלו אנחנו לא בעזה, וגם לא ברמאללה, בג'נין, בחברון הערבית, ביריחו ובקלקיליה. אנחנו לא מנהלים את ענייני החינוך, הבריאות, הרווחה והביוב של מיליוני פלסטינים. אין לנו משרדי ממשל צבאי מוקפים בגדרות וחיילים מפטרלים סביבם בכובעי פלדה ואפודים קרמים, אין קציני מטה ובירוקרטיה אינסופית, אין יעדי טרור זמינים. הרשות הפלסטינית מטפלת בתושבים שלה בדרכיה (המושחתות, יש להודות) והמשטרה הפלסטינית עוסקת בחוק ומסייעת לישראל להילחם בטרור.
זה צריך להיות הכיוון: הפרדה מוחלטת בין שתי מדינות, כולל השכונות הפלסטיניות הענקיות במזרח ירושלים. צר לי על כל שוחרי הריבונות והסיפוחיסטים שהולכים להחזיר אותנו לימי השליטה הקשים ההם על מיליוני הפלסטינים, ובדרך עלולים לחסל את המדינה היהודית ואת הפרויקט הציוני. חברי אבי גיל, שהיה ראש המטה של פרס בימי אוסלו, מצא שבכל שנה נוספים 3,000 איש ליישובים שמעבר לגדר הביטחון. בתנאי הגודל והפיזור של ההתנחלויות, היכולת להפריד בין העמים האחוזים זה בזה היא בלתי אפשרית, והמשמעות ברורה.
במהלך הרצאות או בוויכוחים פוליטיים נשאלתי פעמים רבות אם רבין ופרס, שחתמו על הסכמי אוסלו, לא התחרטו על מעשיהם. התשובה שלי היא כזו: שניהם שנאו את ערפאת. על מה שאמרו לי עליו קשה לי לחזור. פה ושם היו להם הרהורי כפירה עצבניים, כמו אצל כל מי ששואל את עצמו אם עשה עסקה טובה אחרי שהיא נתקלת בקשיים. שניהם, רבין ופרס, לא פקפקו באסטרטגיה של ההסכם. פרס אפילו ראה בו מהלך משלים להקמת הכור בדימונה, שהעניק ביטחון וסלל את הדרך לשלום עם השכנים. שניהם הבינו שיש שתי דרכים לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל: חלוקת הארץ או טרנספר לא ריאלי.
היום ברור ששניהם הובסו בידי המציאות המסוכנת שכפה כאן הימין. הרשות הפלסטינית היא פתרון נוח לפי שעה, אבל זו אשליה. אנחנו שולטים על עם זר, אך לא נותנים לו זכויות שוות. המצב הזה הרי יתפוצץ יום אחד, ואנחנו נמצא את עצמנו עמוק בתוך מדינה דו־לאומית, שתבוא במקום המדינה היהודית.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
