הקולות להקמתה של ועדת חקירה שתבחן את מחדל שמחת תורה תשפ"ד נשמעו כבר באותו יום, עוד בטרם נודע מלוא הזוועה. הזעם מובן, ועימו הרצון לבוא חשבון עם האשמים במחדל הנורא, שמחדל יום הכיפורים תשל"ד מחוויר לעומתו.
ואולם לא זו הדרך. ועדה כזו הייתה גם הייתה, הלא היא ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. והנה למרות החקירה, למרות המסקנות האישיות הנחרצות, ולמרות שבמהלך השנים דפי העיתונים התמלאו במידע על אותו מחדל נורא – אותן תופעות בדיוק חזרו על עצמן חמישים שנה בדיוק לאחר מכן. אם ברצוננו להשיג תוצאה אחרת ממה שהשגנו בעזרתה של ועדת אגרנט, עלינו להטיל על ועדת החקירה תפקיד אחר לחלוטין.
ועדת חקירה שמחפשת אשמים, מביאה נזק גדול ותועלת מועטה. היא יוצרת "שיח האשמה" שמגביר שנאה וקיטוב, דווקא בזמן שבו חשוב כל כך לחבר ולאחות את הקרעים שנפערו בעם בשנה האחרונה. באופן טבעי, האשמת אנשי שמאל תלכד סביבם את מחנה השמאל, והאשמת אנשי ימין תלכד סביבם את אנשי הימין. רק רע יכול לצמוח מכך. "שיח האשמה" נוטה לקבע כל אחד בעמדתו המוקדמת, ופוגע בגמישות המחשבתית הנדרשת לשם הפקת לקחים אמיתית.
"ועדת האשמה" תגרום לכל מי שטעה לשקר, לטייח, להתגונן, להצדיק את עצמו ו"להפיל את התיק" על מישהו אחר. "ועדת האשמה" תגביר את הנטייה של כל בעל תפקיד להקטין ראש ולקחת כמה שפחות אחריות על החלטות הכרוכות בסיכון כלשהו לעתידו. "ועדת האשמה" תתמקד בדברים הקטנים – בקצין, בפקיד או בפוליטיקאי הבודד, בהחלטה נקודתית כזו או אחרת, ותברח מן השאלות הגדולות, משאלות העומק.
הדמיון בין מחדל יום הכיפורים למחדל שמחת תורה מוכיח שהבעיה איננה נובעת מאדם כזה או אחר, אלא מושרשת בציבוריות הישראלית. הקונספציה השגויה היא עמוקה, ורבים כל כך שותפים לה ומסייעים להטמעה שלה, עד שהחלפת בעלי תפקידים לא תעקור אותה.
מה שנדרש הוא דבר אחר לחלוטין: "ועדת אחריות". הוועדה תודיע מראש שכל מי שיתייצב בפניה יכול לומר לה את האמת בשלמותה מבלי להיפגע. אף אדם לא יודח מתפקידו, גם אם טעה טעות חמורה. התגובה הקשה ביותר תהיה העברה של אדם מתפקיד שאינו מתאים לו, לתפקיד שהולם את כישוריו האמיתיים. בנוגע לפוליטיקאים, הציבור הוא שיחליט לגבי כל אחד מהם. הוועדה תציג עובדות בפני הציבור, אך לא תפרש אותן.
הגישה של הדחה בעקבות טעות, ואפילו בשל חטא, זרה ליהדות. דוד שנכשל בבת־שבע, ויהודה שנכשל ביוסף ובתמר – לא הודחו אלא נענשו, ונחשבים עד היום לסמל של הנהגה אחראית. ראובן ושאול שחטאו לא הודחו בשל שגיאותיהם, אלא בשל חוסר יכולתם לקחת אחריות מלאה על שגיאותיהם.
מהתגוננות לסקרנות
מהי "אחריות"? בעוד שאשמה ממוקדת בחטא, ה"אחריות" ממוקדת בקשר שבין בחירה למטרה. דהיינו, היכולת לזהות את הקשרים שבין הבחירות שבחרנו ובין המטרות שרצינו להשיג. הדבר מחייב להגדיר את מה שחשוב היה לנו להשיג, ואז לחזור לאחור ולזהות את כל הרגעים שבהם עמדה בפני מקבלי ההחלטות בחירה בין אפשרויות שונות, ולבדוק אם בחירה שונה הייתה משיגה תוצאות טובות יותר ובאילו מחירים. השלב הבא הוא להעמיק ולחקור מה היו הנחות היסוד או הגורמים שהביאו אותנו לבחור באפשרות שלא השיגה את המטרה, ומה הפריע לנו לבחור באפשרות שהיה בה סיכוי סביר יותר להשיג זאת. דיון כזה יחייב לזהות סיבות פסיכולוגיות או אידיאולוגיות, לצד גורמים סוציולוגיים או תרבותיים. הוא ידרוש לזהות כשלים מערכתיים בתרבות הארגונית של גופים כאלה ואחרים, ואפילו השפעה שנובעת מהשקפות עולם ומתפיסות ערכיות ומוסריות.
חקירה זו תעביר את כולנו מעמדה של התגוננות כדי לחמוק מאשמה, לעמדה של סקרנות כדי לגלות מתי ואיך יכולנו לבחור אחרת ולהגיע לתוצאה אחרת. חקירה זו לא תתמקד במגרש של אדם מסוים או מחנה מסוים, משום שגם מי שבצומת הכרעה כלשהו לא היה שותף לטעות, יצטרך לשאול את עצמו כיצד יכול היה הוא לנהוג אחרת כדי שדעתו תתקבל.
חקירה זו לא תתחיל בהכרעות של השנה שקדמה, אלא תחזור לנקודות שורש עמוקות שהתגבשו שנים רבות לפני כן, ולאירועים היסטוריים שעיצבו אותן. היא תשאל על קונספציית ההכלה, שהתעלמה מהתעצמות יכולותיו של האויב; היא תשאל על העמדה המוסרית שהעדיפה הומניות כלפי האויב ולא ראתה שהוא משתמש בה לצרכיו; היא תשאל על עסקאות חילופי שבויים עם המחבלים – מעסקת ג'יבריל ועד עסקת שליט; היא תשאל על החרבת יישובי גוש קטיף; היא תשאל על הסכמי אוסלו ועל ההתנהלות בימי האינתיפאדה הראשונה וזו המכונה האינתיפאדה השנייה, והיא תעז לשאול אפילו על החרבת מפעל ההתיישבות הפורח בחבל ימית; היא תשאל מה עיוור את העיניים מלהבין את הראש של החמאס; היא תשאל על התמודדות עם לחצים מדיניים ועל ההסברה הישראלית הכושלת בעולם; היא תעז לשאול אפילו על המגבלות המשפטיות שהוטלו על צה"ל; וכמובן היא תשאל על השפעתם האפשרית של כל אירועי השנה האחרונה על השתלשלות האירועים.
אני מודה ומתוודה: כל השאלות שהעליתי רומזות לנקודות שבהן הימין חולק על השמאל. אינני יכול להתכחש או לטשטש את נטיית לבי. אבל זה ממש לא נובע מרצון להטיל את האחריות על מחנה מסוים, אלא מחוסר יכולתו של הגמל לראות את הדבשת של עצמו. לכן, אל מול רשימת השאלות המאתגרת את החשיבה משמאל, צריכה אכן לבוא רשימת שאלות שתאתגר את החשיבה מימין. אף איש ציבור ואף מחנה לא יהיה חסין מהתמודדות עם שאלות נוקבות. כל אחד יידרש לזהות את צמתי ההכרעה שבהם בחירה אחרת שלו הייתה יכולה להביא לתוצאות טובות יותר.
המטרה לא תהיה "לסגור חשבון היסטורי" עם מאן דהוא, אלא לבנות את היכולת לבחור מחדש. בחינת כל נקודות הבחירה הרלוונטיות בעשרות השנים האחרונות, והערעור על כל בחירה שנתפסה בשעת מעשה על ידי האוחזים בה כבחירה הכרחית שאין לה חלופה – יאפשרו בחירה מחודשת כלפי העתיד. כל מי שיהיה מסוגל להשתתף בלקיחת האחריות הזאת יקבל חיבוק מן הציבור, גם אם טעה ונכשל. ואילו כל מי שיישאר בשיח של האשמה והתגוננות, גם אם צדק בעמדותיו ובמעשיו, יקבל כתף קרה.
טבלת מחירים
זאת ועוד: לא נכון יהיה לנהל דיון דיכוטומי של שחור־לבן, בחירה מועילה או מזיקה, וקל וחומר טובה או רעה. הדיון צריך להיות אפור ומורכב יותר. יש להציב "טבלת מחירים" על כל בחירה מול החלופות שלה, לשקול את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן, ואת הסיכויים והסיכונים בכל כף של המאזניים. זה יהיה הרבה פחות שיפוטי, ובכך יינתן סיוע רב לבניית חשיבה פתוחה שיהיה בכוחה להשתחרר ולשחרר מתפיסות נוקשות. יותר מכך: היא תיגע בנקודת שורש משמעותית מאוד, והיא דרך קבלת ההחלטות בכל מערכות המדינה: האם בין מקבלי ההחלטות נמצא מגוון מספיק רחב של אנשים – עם מנטליות שונה, אידיאולוגיה שונה, עמדה דתית שונה, מוצא שונה וכדומה?
כסיוע לדבריי אצטט כאן דברים שאמר אלוף גרשון הכהן בריאיון לערוץ 7: "ועדות חקירה לא יניבו את התשובה לשאלות מסוג זה, כשם שוועדת אגרנט לא מצאה את הכשל האמיתי שהוביל למלחמת יום כיפור, כשל שמהותו תרבותי ולא טכני. תוצאותיה של ועדת אגרנט הותירו את פיקוד הצבא נתון במסגרת של טראומות, מאחר שכל ראשי אמ"ן למדו את מסקנות אגרנט שעסקו באותה טראומה. אני לא מאמין בתיקון ליקויים שמבוסס על פילוסופיה מערבית. מזה חמישים שנה אמרתי שמלחמת יום כיפור יכולה לקרות שוב, וזו התודעה שצריך לחיות איתה, להבין שהכול יכול לקרות שוב. עולם ומלואו תלוי בכך".
בתוך כל זה לא אמנע מלציין נקודה אחת, שאיננה פוליטית אלא תרבותית. כבר עכשיו עולות עדויות רבות וקשות על אנשים וחיילות שהתריעו בפני מפקדיהם על מה שעיניהם ראו, והתגובה שקיבלו הייתה זלזול והשתקה. סגנון זה מאפיין את השיח הציבורי בחברה הישראלית בכללותה במגוון של נושאים טעונים. כך התנהל גם העימות החריף סביב הרפורמה, כדו־שיח של חירשים שאינם רוצים ואינם מסוגלים להקשיב ולהבין את העמדה המנוגדת. את התרבות הזו יש לעקור בכל דרך אפשרית. תנאי ברזל לקידום לתפקידים בכירים בצה"ל ובאזרחות יצטרך להיות ענווה והקשבה. גם הציבור הרחב יצטרך לגלות אפס סובלנות כלפי דיבורים יהירים ומזלזלים של אנשים שאינם מוכנים להקשיב לזולתם.
ועדת אחריות מסוג כזה תהיה מסוגלת להביא לתיקון אמיתי במדינה. חזרה על דרכה של ועדת אגרנט תביא לניתוק נוסף, גם בין חלקי העם וגם בין המדינה ובין המציאות.
