הופעתן המבישה של שלוש נשיאוֹת אוניברסיטאות־העילית האמריקניות בקונגרס, וסירובן לגנות קריאות לרצח־עם כלפי יהודים, עוררו ביקורת חריפה וזעם רב לא רק בקרב תורמים יהודים ופוליטיקאים בארצות הברית, אלא גם בקרב ראשי האקדמיה בישראל. ראשי כל האוניברסיטאות בישראל פרסמו מכתב חריף ובו הצביעו על המצב העגום שבו "יהודים וישראלים חוששים להסתובב בקמפוסים בארצות הברית, לדבר עברית, או להיות מזוהים בדרך כלשהי על פי דתם או מוצאם. זיכרונות מימים חשוכים מעברנו שבים ועולים. במציאות זו בולטת חשיבותה של הנהגה תקיפה באוניברסיטאות האמריקניות שתאמר: עד כאן".
שר החינוך יואב קיש שיגר אף הוא מכתב חריף אל נשיאוֹת האוניברסיטאות ובו כתב, בין השאר: "בצביעות רבה התפתלתן סביב האמת, הסברתן שאלימות, אנטישמיות וקריאות להשמדת יהודים הן עניין של נסיבות, ושלמעשה אין בהן הפרה של קוד ההתנהגות המקובל באוניברסיטאות שאתן מייצגות".
למכתבים אלו ולצעדים נוספים שנעשו יש חשיבות רבה. הלחץ על האוניברסיטאות נשא פירות ראשונים והוביל להתפטרות הנשיאה של אוניברסיטת פנסילבניה. אך כמובן, בכך לא די. פיטורי נשיאי אוניברסיטאות אינם נותנים מענה לאתגר החשוב ביותר, והוא שינוי השיח הרווח באקדמיה האמריקנית, בעיקר בתחומי מדעי הרוח והחברה. שיח זה מובל בידי מרצים רבים, לצערנו חלקם יהודים וישראלים לשעבר, שמנחילים לדור האמריקני הצעיר תיאוריות מסוכנות הכופרות בזכות קיומה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, ובעצם זכותם של יהודים להגדרה עצמית.
כדי לשנות את השיח הזה חייבת האקדמיה הישראלית להתגייס בצו 8 ולהילחם במגמות המסוכנות היוצאות מהקמפוסים, ואשר פוגעות בלגיטימציה של ישראל. על שר החינוך, המל"ג וראשי האוניברסיטאות והמכללות, להקים חמ"ל שינהל בתבונה ובאפקטיביות את המערכה על דמותה של האקדמיה במערב. גורל האקדמיה בישראל תלוי במערכה הזו, שהרי אין אקדמיה ומחקר בלי שיתופי פעולה בינלאומיים בין מוסדות וחוקרים ישראלים ובין מוסדות וחוקרים מובילים בעולם המערבי.
על ראשי האקדמיה, זוכי פרס נובל (ויבורך פרופ' אהרן צ'חנובר, שפרסם לאחרונה מאמר חשוב נגד שלוש הנשיאות) והפרופסורים הבכירים בישראל, לנצל את קשריהם עם עמיתים בכירים במיטב האוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה שהם ידידי ישראל, ויש לא מעט כאלה, כדי לאזן את השיח בקמפוסים ולהציג בכל כנס ומעל כל במה אפשרית עמדות אוהדות יותר כלפי ישראל והציונות וכלפי העם היהודי. חשוב גם לוודא שהרוח הרעה המנשבת באותם קמפוסים לא תחדור לקמפוסים בישראל.
השגריר מול ההיסטוריון
פעילות חשובה נוספת שהאקדמיה הישראלית יכולה וצריכה להוביל, היא קידום מחקרים מעולים ומבוססים שיציגו באור חיובי את הסיפור הישראלי ואת התגשמות החזון הציוני, ויחזקו את הלגיטימציה של מדינת ישראל בקמפוסים. על חוקרים לערוך מחקרים מבוססים שיחשפו, למשל, את הצביעות הרבה והסטנדרט הכפול ביחס כלפי ישראל מצד האו"ם, רבים מאנשי האקדמיה וראשי מדינות רבות, בהשוואה ליחס שמקבלים עמים אחרים במלחמה. יש צורך בפרסום מחקרים שיציגו, בגיבוי עובדות מוצקות, את המוסריות הרבה שישראל נוהגת בה במלחמתה נגד מרצחים מתועבים, בהשוואה למדינות אחרות שרומסות בעת מלחמה ערכים הומניטריים אוניברסליים ובסיסיים, ואינן סופגות גינויים ודה־לגיטימציה דוגמת אלו שמופנים כלפי ישראל.
יש צורך חיוני בפרסום מחקרים בסיסיים של מיטב החוקרים הישראליים מתחומי מדעי המדינה, משפטים ומדעי הרוח, שיספקו תשתית אינטלקטואלית־רעיונית למרצים ולסטודנטים ישראלים ואוהדי ישראל, המצויים בימים אלו במצוקה בקמפוסים בארה"ב נוכח ההתקפות הקשות על ישראל, וזקוקים נואשות לחומרים מנומקים ובהירים שיסייעו להם במלאכת "דע מה שתשיב". מחקרים כאלו צריכים להיכתב בידי אקדמאים ישראלים מימין ומשמאל. בתולדותיה של מדינת ישראל אנו מכירים דוגמאות לא מעטות של אנשי אקדמיה ציוניים שתרמו תרומה משמעותית ליצירת תשתית מחקרית פרו־ציונית. נזכיר כמה מהם.
אינטלקטואל ישראלי שתרם תרומה עצומה למאבק על הלגיטימציה של מדינת ישראל היה ד"ר יעקב הרצוג, דודו של נשיא המדינה הנוכחי, ומי שכיהן בתפקידים בכירים בשירות הציבורי ובהם מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושגריר בקנדה. שמו התפרסם בשנת 1961, בעקבות הוויכוח הפומבי שיזם עם ההיסטוריון הבריטי פרופ' ארנולד טוינבי, שנחשב להיסטוריון הפופולרי של זמנו. ביקורתו של טוינבי כלפי העם היהודי והציונות הייתה חריפה ביותר: הוא ראה בעם היהודי "מאובן היסטורי" בין העמים; הסביר שהציונות, שניסתה להחיות את הלאום היהודי בהקמת מדינת ישראל, הביאה אסון על הפלסטינים והערבים; ותיאר את ישראל כמדינה שנולדה בעיוות ובחטא. ד"ר הרצוג, שכיהן אז כשגריר ישראל בקנדה, פנה לפרופסור טוינבי, ששהה באותה עת בשבתון בקנדה, והזמין אותו לדו־קרב רעיוני והגותי, ולמעשה לוויכוח פומבי על דבריו.
פעילותו של יעקב הרצוג מזכירה לנו במידה רבה את הפולמוסים הפומביים שהתקיימו בימי הביניים בין נוצרים ובין חכמים יהודים, דוגמת הרמב"ן, שהגנו בחירוף נפש, בכישרון ובעוצמה אינטלקטואלית ומוסרית על מסורת עמם, זקפו את גוום השפוף של היהודים – לפחות לזמן מה (עד האירוע האנטישמי הבא) – והביאו לא מעט נוצרים הגונים להודות בצדקת טענותיהם.
יסודות הדיון אשר הניח יעקב הרצוג בדבר טיבו ההיסטורי של העם היהודי וצדקת דרכה של מדינת ישראל, רלוונטיים עד היום. הוויכוח בין הרצוג לטוינבי השפיע על דור שלם של צעירים יהודים בכל רחבי תבל, וחיזק את אמונתם במוסריותה ובחיוניותה של היהדות ובצדקת דרכה של הציונות.
מי הרג את ישו
דוגמה נוספת לקוחה מן הימים שבהם שימשתי כפרופסור־אורח באוניברסיטת ייל בארצות הברית. הוזמנתי בידי אגודת הסטודנטים "הלל" להרצות בפני קהל סטודנטים על המשפט במדינת ישראל ועל ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, נושאים שבהם עסקתי בקורסים שלימדתי שם. מהיכרותי את קהל הסטודנטים, רובם היו בעלי השקפות פרוגרסיביות ולא חשו אהדה כלפי ישראל. חיפשתי מחקרים רציניים שיספקו תשתית משפטית ראויה ומשכנעת למדינתנו היהודית והדמוקרטית, ומצאתי אותם במחקריה הנפלאים של פרופ' רות גביזון ז"ל, שהנהירה בבהירות רבה את הרעיון העומד ביסודה של מדינה יהודית ודמוקרטית, עם כל המתחים הנלווים ליחסים בין שתי הזהויות. מחקריה עשו רושם רב על הסטודנטים, והביאו את חלקם לגיבוש תפיסה מאוזנת יותר כלפי ישראל.
פרופ' גביזון הקימה בשנת 2005 את מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, במטרה להתמודד עם הנטייה הגוברת בקרבישראלים ובקרביהודי התפוצותלהטיל ספק בלגיטימיות של לאומיות יהודית ובאופן שבו היא מתיישבת עם ערכים אוניברסליים. עיקר מטרתו של המרכז היא להתמודד עם תפיסות פוסט־ציוניות ואנטי־ציוניות, ולפעול לקידום הלגיטימיות שלמדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם. מרכז מציל"ה, כפי שהצהירו מייסדיו, הוא גוף ציוני לא־מפלגתי, הדוגל בערכי מגילת העצמאות ובהגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", ופעילים בו אישים מהשמאל ומהימין, חילונים ודתיים. מן הראוי ששר החינוך וראשי מל"ג יקציבו סכומים משמעותיים למימון פעילות מחקרית איכותית דוגמת הפעילות הברוכה שנעשתה בידי פרופ' גביזון ז"ל, שתקדם את הלגיטימיות של מדינה יהודית ודמוקרטית.
דוגמה אחרונה למחקר חשוב מאוד שכתב משפטן ישראלי בכיר, הוא ספרו של השופט חיים כהן "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", שהתפרסם לראשונה בשנת 1968. תוצאות משפטו של ישו מהדהדות דורות רבים בתודעה הדתית והתרבותית של עמי העולם, והיהודים הם שסבלו מאז ומעולם מן השנאה שמשפט זה ליבה נגדם. עם קום מדינת ישראל פנו כמרים פרוטסטנטים לנשיא בית המשפט העליון הראשון, משה זמורה, בדרישה לחדש את משפט הסנהדרין שנערך לישו. זמורה העביר את בקשתם אל השופט חיים כהן, וזה בחן את העדויות בחינה משפטית נוקבת לאור הידוע לנו על עקרונות המשפט היהודי והרומי שהיו נהוגים בארץ ישראל בימים ההם. בחינה זו הביאה אותו לשלול את האפשרות שהסנהדרין הרגה את ישו או תרמה להוצאתו להורג בידי הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס.
בספרו כותב כהן: "במשך כל ההיסטוריה שלנו עמדנו מול האשמות הנוצרים כאילו חירשים ואילמים מבלי לדעת מה להשיב… גילוי האמת והוכחתה היה מיישר את עמוד השדרה היהודי גם כלפי פנים". הספרו זכה להדפסות רבות במהדורתו האנגלית, תורגם לשפות רבות נוספות ושימש כתב הגנה חשוב נגד ההאשמות הקשות שהוטחו ביהודים.
הדיונים על צדקת דרכה של ישראל, צדקת דרכה של הציונות ותרומתה של היהדות לעולם, אינם שייכים אך ורק לעבר. הם מתרחשים בימינו, והם חריפים במיוחד בקרב העילית האינטלקטואלית. האם יימצאו בימינו אקדמאים ישראלים בכירים דוגמת יעקב הרצוג, רות גביזון וחיים כהן, שישיבו מלחמה שערה נגד הקוראים חלילה להשמדת מדינת ישראל והעם היהודי? למרות ההשקפות הפוליטיות השונות, על האקדמיה הישראלית להתגייס למשימה זו כאיש אחד ובלב אחד.
