העיר עזה נזכרת כבר בספר בראשית, כגבולה הדרומי של ארץ כנען: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה". יהושע בן־נון לא הצליח לכבוש אותה, והיא נותרה אחת מחמשת ערי הפלשתים. בספר שופטים מסופר על שמשון שפעל בעיר ונפל בה. מאז תקופת החשמונאים, יהודים גרו בעזה. בתוך המסגד הגדול בעזה ישנו עמוד שלפני שלושים שנה נראתה עליו הכתובת ״חנניה בן יעקב״, ומעליה ציור של מנורה עם שופר ואתרוג. ארכיאולוגים טוענים שבמקום היה בית כנסת עוד מתקופת המשנה, שהמוסלמים הפכו אותו למסגד.
בשנת 1965, המצרים, ששלטו אז בעזה, חפרו באזור שכונת א־רימאל במערב העיר עזה ומצאו שרידים של בית כנסת גדול עם רצפת פסיפס מרהיבה. על פי התאריך הרשום בפסיפס, הוא נוצר בשנת 508 לספירה. כלומר, בתקופה זו גרה בעיר קהילה יהודית עשירה שיכלה להרשות לעצמה בניית מבנה מפואר שכזה. אגב, פסיפס דומה נמצא בבית כנסת בחורבת מעון ליד קיבוץ נירים, וגם ברצפת כנסייה עתיקה שנמצאה ליד קיבוץ בארי. נראה שכולם נוצרו על ידי אותו אמן־פסיפס שפעל באזור.
ממכתבים רבים שנמצאו בגניזה הקהירית עולה כי יהודים גרו בעזה לפחות מהמאה השמינית ועד המאה ה־16. בשנת 1481 הגיע לארץ נוסע יהודי בשם משולם מוולטרה, אשר עבר בעזה בדרכו לירושלים. הוא סיפר כך:
עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו חמישים בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים… והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה'. ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה.
המילים האחרונות מתייחסות לשכונה שהערבים קראו לה "חארת אל יהוד", באזור הגבוה יותר של עזה, "רום הארץ". במקום שבו שכן בית הכנסת יש כיום כנסייה, שכיוון התפילה בה הוא לירושלים.
רבי עובדיה מברטנורה, פרשן המשנה, ביקר בעזה בשנת 1488. הוא סיפר:
הלכנו ממקום למקום במדבר עד אשר הגענו לעזה בלי שום פגע ונזק, תודה לאל חי. היא העיר הראשונה אשר מצאנו בצאתנו ממדבר דרך ארץ פלישתים. והיא עיר יפה, גדולה כירושלים, ואין לה חומה סביב.
לדברי רבי עובדיה מברטנורה, היו אז בעיר שבעים משפחות יהודיות. בסיור שנערך לו בעיר היפה, הראו לו גם את מקום הבית שהופל על ידי שמשון הגיבור, לפי מסורת יהודי העיר.
המלאכים יורדים לשמוע
אחרי גירוש ספרד בסוף המאה ה־15, התפזרו המגורשים בערים שונות באירופה וברחבי האימפריה העות'מאנית. רבים מן הגולים הגיעו לארץ ישראל, התיישבו בעיר צפת והפכו אותה למרכז רוחני חשוב. אחד מהם היה רבי לוי נג׳ארה, שמוצאו בעיירה קטנה בשם זה בצפון ספרד. בנו, רבי משה נג׳ארה, היה תלמידו של האר״י וחיבר פירוש לתורה בשם "לקח טוב". הוא נישא לבתו של רבי ישראל די־קוריאל, אחד מארבעת החכמים שהוסמכו בידי רבי יעקב בירב, במסגרת ניסיונו לחדש את הסמיכה. בשנת 1555 נולד בנם ישראל.
הנער הצעיר למד תורה מאביו ומסבו בצפת, וכבר בילדותו התגלה כזמר ופייטן מוכשר. סיפרו כי כאשר האר״י שמע את שירתו של הבחור הצעיר הוא אמר עליו שהוא ניצוץ של דוד המלך, וכי המלאכים יורדים משמיים להאזין לשירתו.
בשנת 1579 מונה רבי משה נג׳ארה לרב הראשי של דמשק, והמשפחה עברה לשם. הבן, רבי ישראל, קיבל אף הוא תפקידים בקהילת דמשק, נישא שם ונולדה לו בת. בשלב מסוים שב לצפת, אך אז פרצה בעיר מגפה ואשתו ובתו נספו בה. הוא חזר לדמשק, נישא שוב, ונולדו לו שלושה ילדים.
ליד דמשק שכן כפר בשם ג׳ובר, ובו קהילה יהודית קטנה. רבי ישראל חידש שם מנהג בשם "משמרת ערב ראש חודש", שבמסגרתו אנשים נאספו בבית הכנסת במשך יום שלם, צמו, התפללו, למדו תורה ושמעו דרשות מפיו. את הדרשות הללו הוא כינס לספר בשם "מקוה ישראל". לאחר כמה שנים הוא שב לנדוד ובסופו של דבר התיישב בעיר עזה ומונה לרב הקהילה היהודית.
רבי ישראל היה כותב פורה. הוא חיבר פירוש לתורה בשם "מערכות ישראל", פירוש לספר איוב בשם "פצעי אוהב", ספר על ברכת המזון בשם "כלי מחזיק ברכה", ואף הלכות שחיטה בחרוזים שנועדו לילדים. אך חיבורו המפורסם מכולם היה ספר שירים בשם "זמירות ישראל". הוא היה המשורר העברי הראשון שהדפיס ספר שירים. המהדורה הראשונה ראתה אור בשנת 1587. בעקבות הפופולריות שהספר זכה לה נדפסה בחיי המחבר מהדורה שנייה ומורחבת, בסלוניקי בשנת 1599, ומהדורה שלישית בוונציה.
אחד ממאפייני תור הזהב של יהדות ספרד היה פריחת השירה העברית, שבמרכזה עמדו משוררים נודעים כמו שלמה אבן־גבירול, משה אבן־עזרא, יהודה הלוי, יהודה אלחריזי ואחרים. המשוררים היו גיבורי תרבות שזכו להערצה בקהילה היהודית ומחוצה לה. מגורשי ספרד שהתפזרו בארצות רבות הביאו איתם את התרבות ואת השירה היהודית־ספרדית. בצפת של המאה ה־16 נכתבו פיוטים ושירים כמו "לכה דודי" של ר' שלמה אלקבץ ו"ידיד נפש" של רבי אלעזר אָזִכִּרי. אך ר' ישראל נג'ארה היה ללא ספק הפייטן הפורה והחשוב ביותר. ספרו הכיל 340 שירים, ונראה שהוא כתב בסביבות 1000 שירים. עד היום ממשיכים לצאת לאור אוספי שירים שלו שנותרו בכתב יד. השירים נכתבו רובם בעברית וחלקם בארמית, כמו הפיוט המפורסם "יָ־הּ רִבּוֹן עָלַם"", אשר זכה לעשרות רבות של מנגינות בכל העדות והתפוצות.
השיטה שנקט רבי ישראל נג׳ארה הייתה להתבסס על לחנים ערביים או טורקיים מוכרים, ולהתאים להם מילים של שירי הקודש שלו. בכותרת כל שיר אשר הודפס בספר נכתב על פי איזה שיר לועזי יש לשיר אותו. את "י־ה ריבון עלם", לדוגמה, יש לשיר על פי הלחן של "יא ראבי שאלים שאילמי". ברוב המקרים, השירים המקוריים שעל המנגינה שלהם הסתמך המחבר אבדו מזמן, והשורה הראשונה שהוא מצטט מהשירים בערבית, בטורקית או בלדינו היא השריד האחרון שלהם.
צלילים חדשים בבית הקפה
רבי ישראל נג׳ארה העז לכתוב גם שירים בסגנון שלא נכתב לפניו. ספר שיר השירים כתוב כידוע כשיר אהבה, וחז"ל ראו בו משל לאהבה בין א־לוהים לעם ישראל. רבי ישראל נג׳ארה הרחיב את הרעיון והשתמש בביטויי זוגיות שלא העזו להשתמש בהם קודם, כדי לבטא את הקשר בין א־לוהים לישראל.
בין השירים הרבים שכתב אפשר למצוא חרוזים כמו:
יָפָה אַתְּ יַעֲלָה עֵינַיִךְ יוֹנִים / שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה כְּמוֹ חוּט שָׁנִים… שְׂעַר רֹאשֵׁךְ דָּמָה תִּקְוַת חוּט זָהָב / לֶחְיֵךְ כְּאוֹר חַמָּה בְּקִרְבִּי לַהַב/ קִרְבָתֵךְ אֲיֻמָּה לִבִּי יֶאֱהַב… רִשְׁפֵּי אַהֲבָתֵךְ כְּלַפִּיד יִבְעָר / וּבְיַם תְּשׁוּקָתֵךְ לְבָבִי יִסְעָר.
אחת מיצירותיו המוכרות היא "כתובה" בין עם ישראל, הכלה, ובין א־לוהים, החתן. ישנן קהילות שקוראים אותה עד היום בחג השבועות:
יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ… רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם / כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם / וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם.
ר' ישראל כתב קינות, שירי גאולה, שירים לחתונה, וגם שירים כמו הפיוט המפורסם "יוֹדוּךָ רַעְיוֹנַי", שמושר עד היום בשולחן השבת של משפחות רבות.
בספר השירים שלו אין תווים, אך יש סימון באיזה מַקָאם יש לשיר כל שיר. מַקָאם הוא מבנה מוזיקלי מוגדר של צלילים ומלודיה במוזיקה הערבית, בדומה לסולם מוזיקלי. את "יה ריבון", לדוגמה, יש לשיר במאקם רָאסְת, מקאם מרכזי הנחשב שמח.
רבי ישראל נג׳ארה לא היה רק משורר אלא גם מוזיקאי, והייתה לו היכרות עמוקה עם המוזיקה של תקופתו. המקום שבו הוא נחשף למוזיקה הפופולרית היה מוסד חדש ברחבי האימפריה העות׳מאנית: בית קפה. שתיית הקפה הגיעה ככל הנראה מתימן, מטקסים של מסדרים סוּפיים, הזרם המיסטי באסלאם. בתי הקפה הראשונים נוסדו בקהיר ובאיסטנבול, ואחריהם נפתחו בתי קפה בכל רחבי האימפריה העות׳מאנית, בדמשק ואפילו בירושלים. בתי הקפה היו מקום לגברים בלבד. בעל המקום היה מבשל את הקפה בסירים ומוזג את הקפה הרותח לתוך הפינג'אנים של אורחיו. פינג׳אן הוא שמו של הכוס ולא של הסיר הקטן עם הידית הארוכה, כפי שהשתרש בטעות.
בתי הקפה הפכו למקום המפגש החברתי. היו שם מספרי סיפורים, משחקי שש־בש וקלפים, וגם נגנים ומוזיקאים. שם אפשר היה לשמוע שירים מוכרים ולהיחשף לשירים חדשים. רבי ישראל נג׳ארה היה יהודי מאמין ורב, אך גם מוזיקאי ומשורר. הוא הגיע גם לבתי הקפה כדי ללמוד את השירים, הלחנים והמקצבים.
"הלך בדרך הישמעאלים"
יצירתו של ר' ישראל נג׳ארה חיברה בין שירת יהודי ספרד לשירה שהתפתחה אצל הערבים, בין שירת החול לשירת הקודש, ובין הניגונים והשירים הערביים והטורקיים למילות הקודש שהוא יצק לתוכם. התוצאה התקבלה בהתלהבות כמעט בכל הקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית.
אך מלבד מעריצים היו לו גם מתנגדים רבים. התבססותו על שירים נוכריים והעזתו להשתמש בביטויים שנחשבו נועזים – עוררו התנגדות. אחד מחכמי תקופתו, ר׳ מנחם די לונזאנו, כתב עליו כך:
התיר לעצמו לומר לה' יתברך מצד כנסת ישראל או מצד כנסת ישראל לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה… וה' יסלח לפייטן כי לא נשמר בהתלהבות רעיוניו מאיזה זרוּת, והלך בדרך הישמעאלים בדורו באשר כתב.
רבי חיים ויטאל, תלמידו המפורסם של האר"י, כתב יומן בשם "ספר החזיונות". הוא סיפר בו כי שמע רוח שנכנסה לתוך אישה, דיבוק, אשר אמרה כך:
הנה רבי ישראל נג'ארה, אמת הוא שהפזמונים שחיבר הם בעצמן טובים, אבל אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר, כי תמיד פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור.
ייתכן שהתגובה של רבי חיים ויטאל נובעת מהתנגדות עקרונית לגישה של רבי ישראל נג׳ארה, שלקח רעיונות קבליים עמוקים, הפך אותם לחרוזים ושילב אותם במנגינות שנטל מהגויים. שיריו, עם הרעיונות הקבליים, הפכו לשירים פופולריים בפי כול, ואילו רבי חיים ויטאל רצה להשאיר את תורת הסוד בסוד.
אך למרות ההתנגדות, שיריו של ר' ישראל נפוצו במהירות ברוב ארצות האימפריה העות'מאנית והעולם המוסלמי. הם הגיעו גם להודו ואף למזרח אירופה, ובחלק מהמקומות נכנסו לסדר התפילה. פיוטיו אף השתלבו במסגרת "שירת הבקשות" הנהוגה בקהילות המזרח, כאשר בבוקר יום השבת שרים פיוטים לפני התפילה. בחאלב השתלבו שמונה פיוטים שלו בתוך שירת הבקשות, ובעיראק עשרים ושמונה.
פיוטיו היו שונים מאלה שחוברו לפניו. הוא העדיף לעסוק פחות בצרות הגלות ולהתמקד בשירי גאולה. רבים בדור שלאחר גירוש ספרד חיפשו דרך רוחנית חדשה, ולשיריו של רבי ישראל נג׳ארה היה תפקיד חשוב בכך.
כאשר החסידות עלתה במזרח אירופה, היו אדמו"רים שגילו את שיריו שהתאימו לרעיונותיהם, אימצו אותם והתאימו להם מנגינות חסידיות. מסופר כי כאשר חסידי קרלין וסלונים הגיעו למחנות הריכוז, הם שרו את "יה ריבון עלם" כהמנון והדגישו את המילים "פְּרוֹק יַת עָנָךְ מִפֻּם אַרְיָוָתָא וְאַפֵּיק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָּלוּתָא". ובעברית: פדה את צאנך מפי האריות והוצא את עמך מתוך הגלות.
רבי ישראל נג'ארה נפטר בשנת שפ"ח (1628) ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר עזה. בנו, רבי משה, מילא את מקומו כרבה של עזה, ואחריו הנכד, רבי יעקב נג׳ארה. ארבעים שנה לאחר רבי ישראל פעל בעזה נתן העזתי, אשר ראה עצמו כנביאו של שבתי צבי. רוב הקהילה בעזה הלכה אחרי משיח השקר מאיזמיר ונביאו המקומי, וכך גם רב הקהילה, רבי יעקב נג'ארה. האמונה המשיחית בשבתי צבי התחברה אצל השבתאים לשירי הגאולה של רבי ישראל נג׳ארה. אחרי התאסלמותו של שבתי צבי השבר היה גדול גם ליהודי עזה, אך הקהילה התאוששה.
בשנת 1885 ביקר בארץ קלונימוס זאב ויסוצקי, מייסד חברת התה הידועה. הוא הגיע למסקנה שאי אפשר להתבסס רק על יישובים חקלאיים, וכי יהודים צריכים לגור בתוך הערים הערביות. בחזונו, כפי שכתב, "עזה תהיה כמו פוניבז'". הוא תרם מהונו לייעוד הזה, ובעקבות זאת הקהילה בעזה גדלה. יהודים המשיכו לגור בעזה עד שנת תרפ״ט, 1929. באותה שנה פרצו ברחבי הארץ המאורעות שבהם ערבים ניסו לפגוע ביהודים. בסך הכול נרצחו במאורעות תרפ״ט 133 יהודים. היישוב היהודי בחברון פסק מלהתקיים. יהודי עזה ניצלו מטבח ברגע האחרון. האנגלים, ששלטו בארץ, לא ניסו להילחם בפורעים, אך הם הוציאו את היהודים מעזה כדי להגן עליהם מהרוצחים הערבים. מאז ועד היום יהודים לא הורשו לגור בעזה.
בימים אלה, כאשר עזה היא זירת קרב, כדאי לזכור שבעבר הייתה בה קהילה יהודית תוססת. בפעם הבאה שתשירו בשולחן השבת את "י־ה ריבון עלם", או תאזינו לפיוט אחר של רבי ישראל נג׳ארה, שימו לב גם לדרישת השלום מהמשורר הפורה שכיהן כרב העיר, ומתקופות טובות יותר שהעיר הזו ידעה.
