צבי ורחל נפגשו בפעם הראשונה בלובי של לאונרדו פלאזה. צבי מתעקש לעשות את הפגישות הראשונות שלו בלאונרדו פלאזה ויהי מה. למרות שהשדכניות אומרות לו שזכות בחירת הלוקיישן – לפחות בפגישה הראשונה – שמורה לבחורה, צבי קובע בנחרצות שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, והלובי של לאונרדו פלאזה הוא המקום המובחר ביותר. התאורה שם מחמיאה והלובי מספיק רחב, כך שאפשר לשבת בו בלי שכל העולם יראה אותך. חוץ מזה, צבי מכיר אישית את חאלד – אחראי משמרת הערב במלון – ששומר לו את צמד הספות בקצה המרוחק של הלובי, בפינה ליד החלון שפונה לבריכה.
צבי ורחל דיברו בפגישה הראשונה על הדברים שמדברים בדרך כלל בפגישות ראשונות. פרטים משפחתיים, גישושים על היומיום, קצת על מזג האוויר. כעבור שעה וחצי, הם עלו על מונית לכיוון הבית של רחל בשכונת רמות. כשהמונית עצרה, רחל אמרה לצבי "ערב טוב" וירדה. צבי הסתכל על הנהג והנהג הסתכל עליו בחזרה ושאל, לאן עכשיו? וצבי ביקש שייקח אותו לתחנת האוטובוס הקרובה. הוא אוהב לשבת בספסל האחורי של האוטובוס ולהאזין לרדיו, אבל עכשיו, המחשבות שלו היו נתונות על הפגישה. הוא חשב על זה שרחל היא ממש בסדר. לא פסגת חלומותיו אבל גם לא אחת כזו שיש סיבה קונקרטית לפסילה. הוא התקשר לשדכנית ואמר לה, ערב טוב מירב, היה ממש בסיידר. נחמד מאוד. תודיעי לה שמצידי אפשר פגישה שנייה. ומירב צחקה ואמרה לו, צבי נשמה, עם כל הכבוד, ויש כבוד, מה זה ׳תודיעי לה'? בוא נחכה ונשמע גם מה יש לכלה לומר. צבי הבין את הטעות שלו ואמר, כן כן, כמובן, בוודאי.
למחרת מירב השדכנית התקשרה באמצע סדר א׳. צבי יצא למסדרון הארוך בקומה שמעל בית המדרש ומירב אמרה שברוך השם, גם רחל אמרה שהיה ממש בסיידר. וצבי שאל, זהו או שאמרה עוד משהו? ומירב ענתה, שום דבר מיוחד. אמרה שהיה ממש בסיידר ואפשר לקבוע פגישה שנייה.
בפגישה השנייה צבי ורחל נפגשו בכניסה למלון מצודת דוד. רגע לפני שנכנסו ללובי רחל שאלה את צבי אם יהיה אכפת לו להסתובב קצת ברגל, פשוט היא כל היום ישבה במשרד רואי החשבון שבו היא עובדת והיא הייתה רוצה לחלץ קצת עצמות. צבי אמר, בטח, מה השאלה, אדרבה! יש אוויר טוב ויש משהו אנרגטי יותר בשיחה שמתקיימת תוך כדי הליכה מאשר שיחה שמתקיימת בלובי סגור ובמצב סטטי. אז הם הלכו קצת ברגל וצבי שחרר את קשר העניבה שלו והסתכל לרגע על העקבים של רחל וחשב לעצמו שזה חתיכת דבר ללכת ככה בשיווי משקל על עקבים, והוא ממש רצה לשתף את רחל במחשבה הזו שלו ולהחמיא לה על היכולת הזו שלה, אבל בסוף הוא שמר את המחשבה הזו לעצמו. רחל סיפרה על העבודה שלה במשרד רואי החשבון, היא מרוויחה יפה אפילו שהעבודה אפורה קצת, אבל בסך הכול אין לה תלונות. צבי סיפר על שגרת היום בישיבה ועל מנחם דוכין החברותא שלו המיתולוגי שבדיוק התארס. ורחל אמרה, רגע, מנחם דוכין הזה התארס עם שפרה דובינצ׳יק, לא? וצבי אמר, כן! איך את יודעת? ורחל אמרה, מז'תומרת? שפרה דובינצ׳יק היא אחת החברות הכי טובות שלי! וצבי אמר, וואו, איזה עולם קטן. איזה עולם קטן.
אחרי הפגישה השנייה צבי לא ידע מה לעשות. מצד אחד רחל הייתה חיננית בעיניו, חכמה, נאה, נעימת שיחה. מצד שני, הוא גם רצה להרגיש איזה רשרוש בלב. מנחם דוכין סיפר לו לא מזמן שבכל פעם שהיה רואה את שפרה דובינצ׳יק מרחוק הוא היה מרגיש דפיקות לב כאלה, בקטע טוב, עד כדי כך שהיה סופר את הדקות לקראת הפגישה הבאה.
צבי גם רצה להרגיש ככה. מאוד רצה להרגיש ככה. אז הוא הלך למשרדו של ראש הישיבה שהיה ידוע בעצותיו החכמות בענייני שידוכין ושטח בפניו את המקרה. ראש הישיבה העביר את אצבעותיו בזקנו וקימט את המצח. כעבור רגע ארוך הוא הסתכל על צבי בעיניים ושאל, צבי. תגיד לי. לוּ יצויר, שיבוא מישהו ויודיע לך שהבחורה הזו – רחל, לאה, חוה מה זה משנה מה השם – נהרגה עכשיו בתאונת דרכים, אתה תצטער? וצבי היה המום לרגע מעצם השאלה וראש הישיבה מיד הוסיף, חס ושלום כמובן, רק באופן רעיוני אני שואל, תיאורטי. וצבי בלע את הרוק, חשב רגע ארוך ואז אמר, נראה לי שכן, הרב, נראה לי שאני אצטער. והרב חייך ואמר, או! מצוין! זה הסימן שאפשר ואפילו כדאי שתמשיכו לפגישה שלישית ושיהיה בהצלחה רבה!
