בתקופת היובש בארה"ב, שבה נאסרה מכירת אלכוהול, הומצאו ברים מסוג חדש. הם נקראו "ספיק איזי" (בתרגום חופשי: דבֵּר חלש), כמעין הנחיה לבליינים כדי להסתתר מהמשטרה. הכניסה למקומות הבלתי חוקיים ההם הייתה לרוב דרך מעבר בתוך חנות "לגיטימית" ששימשה סיפור כיסוי. בשנים האחרונות ברים בסגנון ה"ספיק איזי" כבשו את הסצנה, כסוג של מחווה למקומות הסודיים ההם. והנה, לראשונה בארץ, זכינו למסעדה חדשה עם אותו הקונספט המרומז כבר בשמה יוצא הדופן, "סופר המזרח".
שלט הכניסה נראה כמו שלט מכולת, כתוב בפונט סיאולי עם חסות מחברת הבירה היפנית "קירין“. חלל הכניסה הוא מעין צרכנייה קטנה ומשפחתית, ששום דבר בה לא עומד באמת למכירה. אפילו עמדת התשלום, כולל הברקוד והסרט נע, הם רק תפאורה, והקופאית היא בעצם המארחת. לאחר הזדהות קצרה, קיר המדפים הפנימי זז הצידה על מסילת גלגלים והנה אתם במרכזה של מסעדה תוססת.
"סופר המזרח" היא הגלגול החדש של "ג'קו סאן" המצוינת, שנדדה אל המושבה הגרמנית ונפתחה מחדש בעיצומה של המלחמה, במהלך יוצא דופן אך כל כך ירושלמי שהתגלה כהצלחה מסחררת. אף שהפתיחה התרחשה לפני פחות מחודש, כבר קשה להשיג מקום במסעדה שמונה 120 מקומות ישיבה בשלושה חללים שונים. זאת בזמן שהאחות הגדולה "ג'קו סטריט" – שהבילוי בה התאפיין בריקודים על שולחנות והמון שמח, כמנהג מסעדות מחניודה – עדיין מתלבטת מתי לפתוח את שעריה.
פתחנו עם "סלט נאם פה" פרשי ומסעיר. ערמה נונשלנטית של עלי נענע ובזיליקום, פרוסות מלפפון, פלחי פומלה, בוטנים, קשיו ונתחי דג מטוגן (אפשר לבחור באופציה של דג נא או צמחונית). הרכיב היחידי שלא היה מושלם במנה היה הרוטב הלא מאוזן. חמצמץ, מתוק, חריף ומשהו במיקס הזה לא עבד כמו שצריך וגרר טעם לוואי.
משם עברנו למנה המוצלחת של הארוחה: סשימי דג ים, במקרה דנן אינטיאס. קיבלנו צלחת משגעת ומתפרצת מיופי וטעמים עם ערמה של פרוסות דג נא מצד אחד ומצד שני "ספגטי" עדין של רצועות קולורבי חי בתחמיץ. הכול היה מונח ברוטב צ'ימיצ'ורי תאילנדי מסחרר חושים. כמעט הזמנו את אותה המנה פעם נוספת, אך רצינו לנסות מנות אחרות מתוך התפריט העשיר.
בגזרת הסושי דגמנו את "מיטומה ספייסי טונה", אחד הרולים היקרים שפגשתי יחסית לשמיניית אינסייד אאוט (76 שקל) כמיטב המסורת הישראלית הכול היה עמוס מרכיבים לעייפה מלפניו, מצדדיו ומאחוריו: הרול הכיל טרטר ספייסי טונה, אבוקדו ואספרגוס והיה מצופה בספייסי פנקו, כדורי טוביקו שחור (איך הם אוהבים) ורוטב פונזו.
נראה שבסך הכול יודעים פה את עבודת הגלגול ומשתמשים בחומרי גלם טריים מאוד, כך שאי אפשר באמת לטעות.
לא קיפחנו אף תת־ענף בתפריט והמשכנו לבאן, הפעם בגרסה ביתית מאודה. רסיסי שומשום שחור קלוי שיוו לבאן מראה של מרצפת טרצו שיקית. מתוך מגוון המילויים בחרנו שוק אווז קונפי מפורק ובצל מקורמל.
בקטגוריית המוקפצים הזמנו את ”סוההה“ ובמקום נודלס פינת פתאי הנדוש, הלכנו על אטריות שעועית שקופות וארוכות שהוטבעו ברוטב סויה (נא לדחוף מפית לצווארון, ראו הוזהרתם) עם רצועות עוף, מיקס פטריות, צ'ילי, תרד, כוסברה ועוד שסיפקו היטב את מנת האוממי.
סיימנו עם פנקוטה קוקוס, קינוח יפהפה ומקורי, אם כי לא מתאים לכל חך. מדובר במרק בזיליקום וענבים ירוקים חמצמץ וממכר, בתוכו נח עיגול לבנבן ורוטט של פנקוטה קוקוס עדינה אך מובחנת עם סלט קטן וקצוץ־קצוץ של תפוח ירוק ומנגו. מאז הפלודה של "דריה" לא התפעלתי ככה מקינוח.
לעומתה, מנת “מוסי מוסי" (שום קשר לגלידת המוצ'י היפנית והאהובה) הייתה חביבה אך די נדושה, עם וריאציה למוס שוקולד ובראוניז שאומנם בתפריט נכתב שהיא טומנת בחובה ריבת שמן זית וריבת שמן שומשום, אך התוצאה הייתה בנאלית.
למרות הכניסה הגימיקית, סופר המזרח היא הרבה מעבר למסעדת טרנד. עם היד היצירתית והמוקפדת של שף זכאי חוג'ה ותפריט פאן־אסייתי, אין ספק כי היא תהפוך במהרה לאחד מבתי האוכל הפופולריים בעיר הבירה.
