סבתא של אמיל, מ"אמיל והבלשים" של אריך קסטנר, הבינה זאת היטב. בשעה שאמיל וחבריו יוצאים למרדף אחרי גנב, אולי אתם זוכרים את הסיפור, הם משאירים את דינסטג הקטן בבית לחכות ליד הטלפון. במשך יומיים הם עוברים הרפתקאות מסמרות שיער, בשעה שהוא נשאר שם וכמעט נרדם על השפופרת. לבסוף הם תופסים את הגנב, מר גרונדייס, ונערכת מסיבה לכבודם. אבל אז מקישה הסבתא בכפית על הספל המוזהב שלה ואומרת: "להתגנב מאחורי גנב וללכוד אותו זו לא אומנות גדולה. מרגיז אתכם קצת, חברים? אבל ביניכם יושב אחד שגם הוא היה מדדה ברצון על קצות אצבעותיו בעקבותיו של מר גרונדייס. אבל הוא נשאר בבית, כי זה התפקיד שנטל על עצמו. הוא ישב יומיים ליד הטלפון. הוא ידע שזו חובתו, והוא עשה אותה למרות שלא מצאה חן בעיניו. זה היה מעשה גדול! מובן? זה היה נפלא! קחו ממנו דוגמה! נקום כולנו ונריע לכבוד דינסטג הקטן!".
כל המחקרים על המתנה ופסיכולוגיה עובדים לרעתנו. המתנה לפרק זמן בלתי ידוע היא קשה יותר מהמתנה של פרק זמן מוגדר. המתנה בתנאים פיזיים בלתי נוחים נחווית כממושכת יותר מן הזמן שהיא אורכת במציאות. גם חוסר הבנה של הסיבות ונסיבות ההמתנה נמצא במחקרים כגורם מעיק ומאתגר. מה שכן, המחקרים הראו גם שהיכולת להמתין היא יכולת נרכשת. מי שכבר המתינו חודש או חודשיים יהיו מסוגלים ביתר קלות להמתין חודש או חודשיים נוספים. ונדמה שאין הרבה עמים שהתאמנו כל כך הרבה בציפייה. יש אינסטינקטים של לחימה שקצת איבדנו באלפיים שנות גלות; אבל אחריהן אנחנו אלופי העולם בלחכות.
ובלבד שנראה, כפי שלמדנו בגלות, את הציפייה עצמה כמשימה. בימים הראשונים של הלחימה המפקד אסר עלינו לשחק בשש־בש. כי באנו לכאן להילחם, לא להעביר את הזמן במשחקים בשעה שהבתים סביבנו בוערים. אבל אתמול בלילה כשהחבר'ה פתחו משחק קלפים, גם הוא ביקש להצטרף. כי ככל שהימים נוקפים אנחנו מפנימים שכל משחק בקלפים בחזית, וכל מפגש או הופעה או הפרשת חלה בעורף, הם חלק בלתי נפרד מן הפעילות המבצעית. וכמו מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל, אומנם בנסיבות שונות, גם אותי משרתת ברגעים רבים בעת הזאת שורה אחת של מילטון: They also serve who only stand and wait
