קראו לי סכרינית, קראו לי יפת נפש, קראו לי כשיש לכם משהו טעים לאכול – אבל חיבורים בין־מגזריים עושים לי את זה. הרכב מוזיקלי מעורב – של ערבים ויהודים, דתיים וחילונים – מנגן לי על מיתרי הלב. מיזמי צו פיוס מעוררים בי השראה. תוכניות דוקומנטריות על מפגשים מהסוג הבלתי מתקבל על הדעת מעלות לי דמעות בעיניים. למען האמת, יכולתי להיות פציפיסטית לתפארת, אם רק המציאות לא הייתה מתעקשת להוכיח שזה לחלוטין לא מציאותי.
כנס דב לאוטמן 2017 שהתקיים השבוע נתן במה למפגשים שונים שכאלה, כשכותרתו מתייחסת בעיקר לחינוך במרחב הלא פורמלי ולסוגיית "הצעירים והרשתות החברתיות". בתוקף תפקידי כמנחה – הנה בא לו הגילוי הנאות – נכחתי בכנס לכל אורכו, דרוכה וקשובה לכל מילה שנאמרת, ובכלל זה לדבריו של מי שבהתאם לכללי הטקס הממלכתיים הזמנתי לבמה במילים "כבוד נשיא המדינה, מר ראובן רובי ריבלין".
הנשיא ריבלין עלה בחיוך חם, נשא דברים והצליח להרגיז רבים. "יש לנו כמה הוכחות נפלאות בשנים האחרונות להשפעת הרשתות החברתיות על המציאות", אמר בנאומו. "מחאת קיץ 2011, ההפגנות נגד ובעד של החודשים האחרונים, שעברו באחרונה מהכיכר בפתח־תקווה לתל־אביב ומשם לכיכרות נוספות, וקמפיין MeToo החשוב כל כך (…) שימו לב שכל הדוגמאות הללו עברו ממילים למעשים. יצאו מהמסך ותפסו אחיזה גם בחיים הממשיים. גורן, הבימה, ספרא, רחבת הסינמטק במרכז הכרמל, כיכר קניון הנגב בבאר־שבע. אין תחליף לכיכר העיר האמיתית".
אך יצאו הדברים מפיו אל הרשת, והימין רעש: ריבלין קורא למרי! ריבלין עושה הכול מתוך שנאה וקנאה בנתניהו! ריבלין גנב את קולות הבוחרים שבשמם מונה לנשיא!
תתפלאו, אבל אני לא התרגזתי. פשוט משום שהייתי שם. לא שמעתי את הנאום בתקשורת, לא קראתי את תוכנו מילה במילה בעיתון, פשוט שמעתי אותו – תפרגנו לי על הביטוי – ממקור ראשון. ולא, לא הייתה בו שום קריאה לצאת לכיכרות ולהפגין נגד מי שלו נכח במקום, כללי הטקס היו מחייבים להזמינו במילים "כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו".
מושב הנשיא הוא שיאו של כנס דב לאוטמן, ומטבע הדברים אליו התנקזו ההופעות המרגשות ביותר וגם הרב־שיח המעניין מכולם, מבלי להפחית במאומה משאר הדיונים שהתקיימו שם. תחת הכותרת "רשתות חברתיות" ביקשנו לברר כיצד אותה רשת שיוצאים ממנה אירועי שיימינג איומים והטרדות מסוכנות, יכולה לעשות טוב על ידי יצירת תוכן חיובי ומקדם שיח שיביא לחיי שותפות בריאים. הנשיא ריבלין נאלץ לעזוב את המקום לפני שהחל הדיון עצמו, אך את דבריו הוא כתב בהתייחס לנושא שבכותרת, ובכלל זה כל המילים שנאמרו בין קו הזינוק לקו הסיום של הנאום המושמץ.
את הנאום פתח הנשיא בחיוך נבוך, מתוזמן היטב. הוא סיפר שעבר על תוכניית הכנס ונתקל במושג "יוטיוברית" שאותו לא ידע להגות, והיה משוכנע שמדובר בשגיאת הקלדה. אחרי שסיפר בסגנונו הסחבקי את דרכו להבנת המעמד של כוכבת היוטיוב נועה פילטר (מעיין רובין), המשיך את נאומו כשהוא מתייחס לביושים (מסעות שיימינג, למתעלזים שביניכם) הנפוצים כל כך ברשת. או אז הבהיר ריבלין כי הוא נשאר אופטימי, "ואני אומר את זה לא כי אני הנשיא ולא כי אני אהבל ירושלמי, אלא כי אני באמת אופטימי".
בהמשך דבריו חזר ריבלין והתייחס ליוטיוברית הנרגשת שישבה בקהל ושמעה את דבריו. הוא ביקש להבהיר לה ולאחרים כי אכן לרשתות החברתיות יש תפקיד חשוב ויתרונות משמעותיים. הנה הן מביאות אנשים ממדינות רחוקות ליצור קשר ביניהם, והנה הן הביאו את מחאת 2011, כפי שהוזכר לעיל. אבל, ביקש הנשיא בן ה־78 לומר ליוטיוברית, אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי. אין תחליף לאחיזה בחיים הממשיים. את העולם הווירטואלי, אמר, יש להעביר לעולם המעשה.
מהשורה הראשונה שבה ישבתי ועד לשורה העליונה ביותר, היה ברור לכולם שהנשיא מדבר לדור הצעיר ומבקש ממנו לקום מהכיסא ולהיות שותף פעיל בחיים האמיתיים. זה היה נושא הכנס, זו הייתה כותרת המושב המכובד, ואל הצעירים הללו כיוון הנשיא את דבריו. רוחו של נתניהו לא ריחפה מעל לנאום הזה בשום שלב שלו, היא ריחפה רק ברוחם של מי שהאזינו מתוך מגמה ברורה למצוא אשמה. כמו חוקר אקדמי שכבר כתב תזה מבוססת היטב, הם מבקשים למצוא עוד מקור שיעשיר את הרשימה הביבליוגרפית של עבודת המחקר שלהם, כך שתוכיח שיש רצף מושלם של התבטאויות־ריבלין שתואם את הנחת היסוד.
מאז נכנס לתפקידו השמיע הנשיא ריבלין לא מעט התבטאויות שהיה בהן כדי להרגיז את המחנה שממנו בא, ולעורר תהייה על מידת הממלכתיות שבשזירת משפט זה או אחר בנאומיו. הנאום מיום שלישי האחרון לא היה ביניהם. המבקרים החריפים של ריבלין חוטאים הפעם במה שהם אוהבים כל כך להכתיר כחדשות מזויפות; כאלה שאין בהן ממש, כאלה שלו נשאו בתפקיד ממלכתי, היה ראוי להזמין אותן לבמה במילים: כבוד ההוצא מהקשרו, מר פייק ניוז.
דמות מפתח
רגע השיא מבחינתי במפגש המרתק תמיד ביני לבין אדוארד אטלר לא היה במסדרונות המערכת, אלא כשזכיתי לראיין אותו למגזין זה לכבוד גיליון ה־700 של העיתון, לפני כשבע שנים. ישבנו יחד לשתי פגישות שהתפרסו על פני שבע שעות, כדי שיגולל את סיפור חייו המפעים בצורה כמעט כרונולוגית. הוא לא חסך ביקורת חריפה מהחברה הישראלית ומהחברים הישנים מרוממה, אבל כל הזמן שמר על הומור עצמי והומור בכלל, כפי שהוא יודע. בכתבה הארוכה ביותר שכתבתי בחיי סיפר אטלר את סיפור השואה שלו, סיפור מרתק שקיבל במה במוסף זה מהיווסדו ממש.
את הכתבה ההיא התחלתי במילים הבאות: "בגיל שמונה ראה אדוארד אטלר גרמנים לראשונה בחייו. 'כשהם הגיעו לפולין, רוב השכנים במעמדנו קנו מכונית והסתלקו מהמקום', הוא אומר. 'אבא קנה עוד חנות'. מאוחר יותר, כשהמשפחה מצאה עצמה באימת הגטו הרצחני, נהגה האם לחזור ולומר לבעלה בהתרסה: 'אם היית קונה רכב במקום עוד חנות, לא היינו פה עכשיו'.
"'בשבילנו מכונית הייתה אז כנפיים, משהו קסום שיכול לקחת אותנו מהזוועה הזו לפלנטה אחרת', אומר אטלר. 'אמא השתכנעה שזה היה עושה את כל ההבדל. זה כמובן לא נכון. הרי האנשים שברחו מפולין התגלגלו באירופה, ולכי תדעי איפה תפסה אותם המלחמה. ובכל זאת, נראה ששם התחילה האהבה שלי למכוניות'".
מדור "המפתחות בפנים" שילב לתוכו את הקשר הבלתי אמצעי הזה שחש אטלר בין השואה לכנפיים שמעניקות לו המכוניות הרבות שאסף לאורך השנים. אחרי שני עשורים שבהם היה חלק בלתי נפרד מעיתון זה, המדור מכבה מנוע. אני מבקשת להודות לאטלר על תרומתו הרבה למקור ראשון ועל ההומור העצמי והסרקזם הבלתי נדלה שעלה מכתיבתו והורגש גם במפגשים השונים בינינו, ומאחלת לו אריכות ימים ועשייה פורייה בכל אשר ילך.
