אנחנו מתקרבים לסוף השנה האזרחית, אחרי כמעט שלושה חודשים של לחימה ברצועת עזה. כבר עכשיו כדאי להציב כמה תמרורי אזהרה בולטים בהתנהלות ממשלת ישראל ומערכת הביטחון, פן תהפוך 2024 לשנת מחדל מתמשך שמחירו יהיה גורלי.
אנו עסוקים בבעיותינו הקרובות, ולא תמיד שמים לב למציאות העולמית, שבה הסבירות למלחמה גדולה הולכת וגוברת. מי שעוקב נכוחה אחרי הוצאות הביטחון של מדינות העולם מזהה מרוץ חימוש אינטנסיבי, שהתרחב השנה מאוד. ענני המלחמה מתקדרים.
ברוסיה מייצרים כיום נשק בכמויות עצומות. עד כה הרוסים הקימו פסי ייצור שהעלו את התפוקה בכ־60%. לא היה כדבר הזה מאז "המלחמה הפטריוטית הגדולה" (מלחמת העולם השנייה), אמר לאחרונה שר ההגנה של רוסיה. המלחמה באוקראינה לא פגעה משמעותית בכלכלה הרוסית, שמסיבה הון הולך וגדל למאמצי הצטיידות והגדלת הצבא.
סין בתורה משקיעה הון נסתר, מחוץ לתקציבי הביטחון הרשמיים, בבניית יכולות צבאיות עצומות. ההערכות מדברות על השקעה ריאלית שכבר מתקרבת לזו של ארה"ב (כ־800 מיליארד דולר). בעבר הייתה זו אמרה כמעט שחוקה שארה"ב לבדה משקיעה בצבא כמו עשר המדינות שאחריה יחדיו. הימים האלה חלפו. מבחינה צבאית ארה"ב היום רחוקה מלהיות האימפריה ההגמונית שהייתה מאז קריסת ברית המועצות ב־1991.
גם באזורנו יש התחמשות ניכרת. לא רק של חיזבאללה והכוחות האיראניים בשטחי סוריה, שעתידים ליהנות משלל עודפי ייצור צבאיים מסין, רוסיה ואיראן. גם א־סיסי במצרים, בדומה לסינים, משאיר חלק נכבד מהוצאות הביטחון מחוץ לתקציב הרשמי, ומתחמש בעשור האחרון בקצב גדול. כך גם הסעודים, שעם המצרים נכנסים לרשימת חמש קנייניות הנשק הגדולות בעולם. ברקע מתקדם לו בשקט פרויקט הגרעין האיראני.
האיום מתקרב, אך המערכות שלנו מנוונות כפי שלא היו מעודן. התופעה הבולטת במערכת המדינתית שלנו היא חוסר אחריות משווע
גם הימים החלו לסעור. האיראנים החלו לקדם סגר ימי על ישראל, עם הישג ראשוני משמעותי מאוד: נתיבי הים האדום. איראן תקפה ישירות ספינה בבעלות ישראלית באוקיינוס ההודי, וגנרל איראני איים בסגר גם בים התיכון (שבו, כדאי לזכור, יש צי טורקי גדול). מדובר ברעידת אדמה גיאו־פוליטית, שעלולה להתפתח לצונאמי ביטחוני בים.
המערב ובני בריתו לא ישנים לנוכח האיומים, אבל גם לא ממש התעוררו. הגרמנים הוסיפו קרן של 100 מיליארד אירו להתחמשות, ויפן הגדירה הכפלה של תקציב הביטחון, שעד סוף העשור יהפוך אותה למעצמה צבאית משמעותית. המדינות החברות בנאט"ו מחויבות להשקיע בביטחון 2% מהתוצר, בעקבות הסכם שנחתם בוויילס עוד ב־2014 (אחרי הפלישה של הרוסים לקרים). אך בפועל רובן לא עשו זאת עד 2022; יש לקוות שהשנה חל שינוי. בארה"ב יש דיבורים ראשוניים על מלחמת עולם שלישית, אבל המצב הפוליטי נע בין בדלנות בימין לפייסנות בשמאל. אם יש משהו שמעודד את אויבי המערב, הרי שזה הממשל הדמוקרטי הנוכחי ומה שנראה כקריסה פוליטית־משפטית בארה"ב (דומה לזו שאנו חווים כאן).
ישראל נוסדה אחרי מלחמות העולם. אולי לכן אין לנו מודעות מספיקה להתנהלות העולם במלחמה גלובלית. ובכן, זה לא מסובך: לכל שחקן מדינתי משמעותי יש צד, וכולם נדרשים להילחם. המלחמה לא מוותרת ולא מרחמת על איש, ומי שאין לו אוקיינוס שיגן עליו, מוטב שיתכונן היטב, אחרת יתקשה לשרוד.
האיום ברור ומתקרב. הבעיה היא שהמערכות שלנו מנוונות כפי שלא היו מעודן. התופעה הבולטת ביותר במערכת הפוליטית והמדינתית שלנו היא חוסר אחריות משווע. גם כשמישהו "לוקח אחריות", אלו התבטאויות ריקות, נטולות משמעות, חלק מעיצוב "תודעה" או משחק תפקידים. אף אחד לא באמת מרגיש אחראי. הפוליטיקאים הכושלים ממשיכים, וראשי המוסדות שעל שמותיהם רשום המחדל הגדול בתולדות ישראל "יתחקרו אחרי המלחמה" – כאילו כישלונם הקולוסלי לא ברור כבר עכשיו. למרבה הפלצות הם עוד מנסים, בשעה שצה"ל "מתמרן" עם כמה אוגדות בעזה, לשקם את מעמדם.
חוסר האחריות האיום הזה, ההתנהלות שרואה בחיים הפוליטיים ובשירות המדינה מעין משחק בירוקרטי במציאות חליפית, הוא תוצאת חורבן הנורמות המנהיגותיות, הניהוליות והפוליטיות, שהוחלפו בתרבות שקר ותעמולה שפושה במערכת המדינתית. שירות המדינה, כולל מערכת הביטחון ובעיקר בה, מתנהל כמעין משטר קומוניסטי, שהעיקר בו הוא התדמית והיח"צ. הוא לא מתבסס על הישגים ועל המציאות אלא על דיווחים כוזבים והיררכיה, ואת האמת והאחריות הלאומית והציבורית מחליפים אינטרסים אישיים, פוליטיים ומערכתיים.
האתגרים הצפויים לנו בעשור הקרוב עצומים, ואנחנו תקועים עם דור המדבר מבחינה מדינית וביטחונית (למדבר הם קוראים בשפתם הפסאודו־צבאית "מב"מ", המערכה שבין המלחמות). מדובר בדור שלא יודע לנהל מלחמה ולא כשיר לבנות כוח למלחמה. הוא הושחת, בצד המקצועי, על ידי כשלי הכשרה עצומים, ובצד הערכי, על ידי פרוגרסיביזם פוסט־מודרני, שהוא אפילו לא מודע לו.
מי שרוצה להבין איך המערכות נראות מבפנים, שיחשוב שיאיר לפיד ונפתלי בנט הם מייצגי הדור הבירוקרטי הזה: קידום עצמי בלתי נלאה, אפס אחריות אישית, כישורים דלים, ויכולת לשקר ולסתור את עצמם בלי להניד עפעף. ואם מישהו חושב שזה מתאר פוליטיקאים אחרים דווקא, אין בעיה. הוא גם כנראה צודק. העיקר שהנקודה ברורה.
אם יתממשו ולו חלק מהאתגרים הצפויים לנו, עם דור המדבר הזה לא נצלח את העשור הקרוב. בן־גוריון קרא שוב ושוב לפני קום המדינה: היכונו למלחמה. הפנו כל משאב למלחמה. "קשה לי עכשיו להבין כל לשון אחרת מלבד לשון המלחמה", זעק, "נרכז תמצית חיינו, כל החושים ורמ"ח האיברים, ברצון אחד ויחיד – ברצון לנצח".
יש לנו צו דומה עכשיו: להתכונן למלחמה גדולה שמסתמנת באופק. הבעיה היא שאין שום בכיר במערכת הנוכחית, הפוליטית או הצבאית, שיודע לעשות זאת. הם יודעים לקבל כספי עתק, לדאוג לעצמם היטב, ולהשאיר אותנו עם צבא מדולדל ובירוקרטי, ימ"חים ריקים, רדידות אסטרטגית, חוסר מקצועיות וכשלים ערכיים מהדהדים.
במקום לבנות את צה"ל מחדש, אנחנו עתידים לבזבז את השנה הקרובה בקרבות מנהרות בעזה, בזמן שהמדינה מעבירה עוד תקציב מופקר, נאבקת במאבק פנימי, ונאנקת תחת שבטה של בירוקרטיה משפטית אנטי־דמוקרטית. אין לנו ברירה: חייבים לבצע שידוד מערכות מיידי ומקיף. זה צורך קיומי.
