מעולם לא היה פער גדול יותר בין שיח המתנהל ברשתות החברתיות ולעיתים גם בתקשורת הממסדית ובין המציאות בשטח, מאשר בשאלה מיהם הלוחמים הנלחמים בעזה. מבחינת ה"שיוך" שלהם, כמובן.
נתחיל בשיח: שוב ושוב עולה הטענה כאילו מרבית החללים שייכים למגזר מסוים. לעיתים הטענות בוטות. העיתונאי רזי ברקאי אמר לפני כמה שבועות ש"לא הייתה הלוויה אחת בבני־ברק" וחולל סערה. השבוע הזה היה בסימן מה שנראה כמעט כמו קמפיין סביב השאלה "למה אין הרוגים מתל־אביב". פוסט עם שאלה דומה עלה בבת אחת בשורה של חשבונות המזוהים עם צד מסוים במפה הפוליטית, ואחד דוחה במיוחד פרסם התסריטאי ו"אושיית הטוויטר" מני אסייג שטען כי "40 אחוז מהנופלים הם מהציונות הדתית ו־30 אחוז מהליכוד".
באותו יום, כשינון מגל הקריא בערוץ 14 את רשימת הנופלים היומית, זעק אחד מהנוכחים בקהל בזעם, אולי באופן ספונטני ואולי מתוכנן, "למה אין הרוגים מתל־אביב?" מגל היסה אותו ואמר כי "יש הרוג אחד מתל־אביב". אסייג מצידו מחק את הפוסט, אבל בשני המקרים המחשבה ש"אין חללים מתל־אביב" הוטמעה. והיא מאוד לא נכונה.
רצה הגורל ובבוקר שלמחרת התעוררנו כולנו עם הודעת "הותר לפרסום" נוראה נוספת על מותם של חיילי המילואים אלישע יהונתן לובר ויוסף גיטרץ ז"ל – לובר מיצהר וגיטרץ מתל־אביב. הבשורה המרה על נפילתם נמסרה ביחד. במוות אין מחנות.
אני לא הייתי זקוק להמחשה המזעזעת הזאת. בשנה האחרונה כתבתי כמה פעמים בטור זה שרק מי שלא מכיר את הצבא באמת יכול להאמין לטענה כאילו ביחידות השדה משרתים בני הפריפריה בלבד, ואילו ה"פריווילגים" מסתדרים ביחידות טכנולוגיות כמו 8200 או משתמטים. זה פשוט לא נכון, אבל רבים האמינו בכך, ועדיין מאמינים.
המגזר הדתי־לאומי משלם מחיר דמים כבד. לקיבוצים 29 חללים. 49 מהנופלים בני מושבים. מה צריך עוד כדי לעצור את השיח ברשתות?
לאחר הבוקר המר של 7 באוקטובר ביקשתי מהמפיקה סמדר עוזיאל לבדוק מאילו יישובים הגיעו החיילים שנפלו בהתקפה הראשונית ובקרבות להדיפת המחבלים משטחנו. התברר כי בגל הראשון מספר החללים הגבוה ביותר היה מירושלים. מתל־אביב נהרגו 8 חיילים, כמה מהם לוחמי גולני. חשבתי שבכך יסתיים העיסוק בנושא, אבל לנוכח הקמפיין השבוע ביקשתי מסמדר לעדכן את הנתונים, כאשר מספר ההרוגים מקרב כוחות צה"ל כבר לא רחוק מ־500. עם כמה שזה נורא, מדובר במספר מקובל של "מדגם סטטיסטי מייצג".
ובכן, ירושלים עדיין בראש הרשימה עם מספר נורא של לא פחות מ־37 חללים. מודיעין וחיפה במקום השני עם 14 בכל עיר, 12 מרחובות, 11 מתל־אביב; מאשדוד, מרמת־גן ומבאר־שבע 9 הרוגים מכל עיר, ומרעננה 8, כולל שני נופלים בני העיר רק השבוע.
החללים מגיעים כמעט מכל יישובי ישראל. מחיר כבד שילם גם המגזר הדרוזי. צה"ל אינו מפרסם מי מהנופלים חובש כיפה ומי לא, אבל אין ספק כי המגזר הדתי־לאומי משלם מחיר דמים כבד. לקיבוצים 29 חללים מ־29 קיבוצים שונים, לא כולל האנשים שנרצחו בבתיהם בקיבוצי הדרום. 49 מהנופלים הם בני מושבים. האם צריך יותר מהנתונים האלה כדי לעצור את הסחרור ברשתות החברתיות?
גם בשטח, הדברים נראים בדיוק כמו בסטטיסטיקה: הלוחמים בעזה מגיעים מכל קצות הארץ ומכל המגזרים. יתרה מזאת, כמעט בכל יחידה מספרים על אחווה גדולה בין דתיים לחילונים, יהודים ודרוזים. כשאתה נלחם עם החברים שלך אף אחד לא שואל לאיזה מחנה אתה שייך ולמי אתה מצביע.
הנה עוד המחשה. כשביקרתי השבוע בלב עזה בחפ"ק של חטיבה 460, שתחתיה נלחמים כוחות מגבעתי, שריון והנדסה לכיבוש הכפרים תופח ודרג' בצפון הרצועה, יכולתי לראות שאפילו פיקוד החטיבה מגוון מבחינה גיאוגרפית. המח"ט, אל"מ דביר אדרי, במקור מנהריה וגר כיום בקיבוץ סער. סגנו, סא"ל איתן סמואל, גדל בירושלים, למד במוסד של חב"ד ומשם עבר ללמוד ב"הרטמן". מנהל הלחימה של החטיבה, יואב, הוא מכוכב־יאיר, וקצין ביטחון המידע, סגן איליה, גדל באלעד ולמד במוסדות בעלז לפני שהסיר את הכיפה ובחר להתגייס לצה"ל. כיום הוא גר בגבעת־שמואל.
בנגמ"ש האמבולנס של החטיבה יכולתי לראות שוב את הגיוון העצום: ברכב נהג הלוחם אביעד קורן מקרני־שומרון. חבריו מגבעתי הם תבל אברהם ממושב בטחה שבנגב ויונתן ארסף ממודיעין. בנגמ"ש היה גם איש המילואים ולדימיר אשורוב מחולון והרופא הקרבי ד"ר סטס שטיינרג מפתח־תקווה, שלפני המלחמה היה באמצע התמחות כרופא מרדים בבית החולים שיבא.
איך מצליחים לשמור על אחווה מוחלטת כשברשתות החברתיות ובתקשורת נדמה לעיתים כי חזרנו לימים הרעים של השסע החברתי והפוליטי? הסמח"ט סמואל מגלה לי את הסוד: "אנחנו פשוט לא שומעים חדשות ולא נכנסים לאינטרנט. מאז 7 באוקטובר כולנו כאן יחד, אחד בשביל אחד, ואין לנו שום מושג מה קורה בעורף. אולי עדיף ככה".
השפעה מצטברת
לפני סיום, משהו על גיוס חרדים, שבהחלט אין רבים מהם בלחימה בעזה: בעוד ימים אחדים ייערך הגיוס התקופתי של צעירים מהמגזר לצה"ל. שוחחתי עם רס"ן במיל' יוסי לוי, בוגר ישיבת מיר, שמוביל את הגיוס החרדי ובמקביל משמש סמג"ד במילואים ומנסה להשלים דוקטורט באוניברסיטה.
לוי נזכר בימים שבהם התחיל גיוס חרדים לתפקידי לחימה במסגרות ייעודיות, ביוזמת תא"ל במיל' יהודה דובדבני, שהיה בזמנו ראש אגף המשימות הלאומיות במשרד הביטחון. לדבריו, "המלחמה היא ההזדמנות הגדולה ביותר לשילוב חרדים בתפקידים משמעותיים בצה"ל. ראינו התעוררות גדולה שבאה לידי ביטוי בגיוס של ינקי דרעי ועיתונאים מוכרים מהמגזר לשלב ב'. ממש הייתה התנפלות על לשכות הגיוס, וצה"ל ממשיך לגייס עוד ועוד. אומנם מדובר בשירות קצר בלבד אבל לא הייתי מזלזל במסר שזה מעביר לכלל הציבור החרדי – שהשירות בצה"ל מבורך.
"אני מקווה ומאמין שגם גיוסם ליחידות הקרביות יגדל בעקבות הרוח שקיימת עכשיו. בשלב ראשון, שיתגייסו כל מי שלא באמת לומדים בישיבות ובכך יעלה שיעור הגיוס מ־%10 כיום ל־40% לפחות. אנחנו עדיין עובדים על הגדלת הגיוס הקרבי שיתקיים בעוד כמה ימים. אין לי מספרים סופיים, אבל בפעם הראשונה יתגייסו 6־7 חרדים לגולני, בנוסף למסלולים הקיימים בחטיבות חי"ר אחרות.
"הגיוס העיקרי הוא לגדוד החרדי 'נצח יהודה' מחטיבת כפיר, שבימים אלה ממלא תפקיד חשוב מאוד בלחימה השוטפת. אחרי מבצע צוק איתן, ראינו עלייה בגיוס של חרדים, ואני חושב שאחרי המלחמה הנוכחית האפקט החיובי על גיוסם יהיה גדול אפילו יותר, כגודל המאורע וההשפעה שלו על החברה החרדית. אם כי אולי נראה את הגידול בגיוס לכל המסגרות רק במחזורים הבאים ולא בגיוס הנוכחי".
